הלוואה מהבנק לצורך חבר

התשובה

לכאורה על פניו העניין ברור שיש כאן שתי הלוואות נפרדות. האחת, הסכום ששמעון לווה מהבנק או מחברת האשראי. והשנייה, מה שראובן לוה משמעון. והנה ההלוואה ששמעון לווה מהבנק בריבית היא מותרת, כיון שיש לבנק היתר עסקה וממילא נעשה שמעון שותף לבנק בנכסיו. כמבואר בלשון ההיתר עסקה. אבל בנוגע לראובן שלווה משמעון ונותן לו את הריביות שמשלם לבנק, אין להתיר אלא אם יכתוב ראובן עם שמעון היתר עסקה מפורש. ואין זה נידון כתשלום הפסדים, כיון שזה תשלום על המתנת המעות שדינו כריבית. ועיין בזה בספר מרבה שלום (עמוד רצה). וכן פסקו ספרים רבים. ובדיעבד כתבו האחרונים שאם לווה ראובן משמעון ולא כתב עמו שטר של היתר עסקה ,יש לסמוך על ההיתר עסקה של שמעון עם הבנק שמסתבר שהלוה לראובן על סמך ההיתר עסקה שיש לו עם הבנק ולא הלווה לו על מנת להפסיד. מקור הדברים הוא השולחן ערוך ביורה דעה (סימן קסח סעיף יז) שכתב, ישראל שאמר לחבירו לווה לי מעות מגוי בריבית, ונתן לו משכון ללוות עליו, אם אחריות הגוי על המשכון בלבד ולא על השליח כלל, מותר לשליח ליקח הרבית וליתנו לגוי. ואם לא נתן לו משכון אסור, אלא אם כן אמר לו לוה לי מעות ברבית מהגוי על שמי, והאמינו הגוי והוא סומך על הלווה ולא על השליח. ומדברי השולחן ערוך מבואר שכל שנוטל מגוי בריבית לצורך חבירו, ואין הגוי סומך אלא על מקבל המעות, אסור לו לחזור וליתן המעות בריבית לאדם אחר, כדין הלוואת ישראל מישראל. וכן הזהיר הט"ז ביורה דעה (סימן קע סק"ג) על אותם אנשים שיש להם שותפות, ולוקחים מגוי בריבית, ומכניסים לשותפות, שיש בזה איסור ריבית. כיון שהגוי סומך רק על מי שהלווהו, ונמצא שחבירו מתחייב בריבית לאותו שנטל את ההלוואה מהגוי. אלא שהוסיף לומר שאם לוקח מישראל על ידי היתר עסקה, כך גם נותן לחבירו, שכשם שמקבלו בעסקה כך נותנו בעסקה (והכוונה שאינו צריך לעשות בפועל היתר עסקה עם חבירו, אלא על דעת כך לקח, שההיתר יתפוס גם על חבירו). ואולם הברית יהודה (פ"ו ס"ק סג) כתב שדברי הט"ז הם רק בשותפים, שמעשיו של אחד מהם מחייבים ומזכים גם את השני, אבל בעלמא (כלומר בין שני אנשים שאינם שותפים) אין את ההיתר הזה. אך מהר"ש קלוגר זצ"ל בשו"ת טוב טעם ודעת (תליתאה ח"ב סי' מד), וכן בשו"ת מהרש"ם (ח"ז סי' סג) העלו להקל אף באופן כזה שאינם שותפים, שלא מסתבר שאדם ילוה מהבנק וילוה לחבירו על דעת להפסיד. וכן תראה בתפארת למשה שכבר השיג על דברי הט"ז (שהבין מדבריו שההיתר של הט"ז הוא דוקא בשותפים), שכל שלוקח על ידי היתר עסקה, אינו דומה למי שלקח תחילה בריבית מהגוי, וכשנותן לחבירו את ההלוואה באותן תנאים פשוט הדבר שחייב לפרוע לו כפי מה שהוצרך לתת על אותן מעות ואין בזה איסור ריבית כלל. וכן כתב בשיירי כנסת הגדולה (הגה"ט סימן קלח) שיש לחלק בין אם ההלוואה הראשונה נעשתה בריבית אפילו בהיתר וכגון מן הגוי, או אפילו נעשה ערב לחברו בהלוואת ריבית מגוי, באופן שיכול הגוי לתבוע לערב תחילה שזה אסור, לבין אם נעשה הדבר תחילה בהיתר עסקה, שמלכתחילה לא הייתה כאן התחייבות על ריבית ומותר. ומבואר שיש חילוק בין התחייבות על הלוואה בריבית לבין התחייבות על הלוואה בהיתר עסקה, וכמו שהט"ז עצמו הזכיר שיש בזה חילוק. והובאו דבריהם בספר תורת רבית (עמוד שלב) עי"ש . ועיין בספר סדר הלואה (סימן סא). וכן כתב להתיר בספר תורת רבית ( עמ' שמג -שמה). וכן כתב להתיר בספר ראש יוסף (עמ' רפג). ואף שראיתי שהרבה פוסקים כתבו להצריך לעשות היתר עסקה גם בין החברים, וכתבו שלכתחילה לא מועיל ההיתר עסקה של הבנק, אלא להלוואה הראשונה, עדיין יש לחלק ולומר שבנידון שאלתנו אולי לכל הדעות יש להתיר, שכן נחשבים לשותפים בעמותה, וההלוואה היא לצורך העמותה. ואף יש לצרף את דעת מיעוט הסוברים שלא שייך דין ריבית בעמותה. וכן הרבה מהפוסקים המחמירים הקילו בדיעבד (אף בשני חברים שלא שותפים) וסמכו על אותם גדולי הפוסקים הנ"ל שדעתם שההיתר העסקה הראשון (עם הבנק) מועיל גם להלוואה בין החברים. מסקנת הדברים: בנידון שאלתנו, מעיקר הדין מותר לקחת הלוואה מהבנק בהיתר עסקה וליתן את הכספים לחברו באותם תנאים כפי ההוצאות שיש לו מחוב זה, ואינו עושה להרוויח בהלוואה זו, גם מבלי לחזור ולעשות היתר עסקה בין שני החברים \שותפים. אך אם יחמירו לעשות היתר עסקה, תבוא עליהם ברכה. וכן המקל בכך אף כשאינם שותפים יש לו על מה שיסמוך, אולם ראוי ונכון לעשות היתר עסקה ביניהם.