נשמה שנתת בי – סוגיית "שואל בבעלים"
השאלה
בשיעור למדנו על סוגיית " שואל בבעלים", שאדם ששאל משהו ובעלי החפץ עימו, אז הוא פטור מכל הנזקים שהיו בשמירה, ואם כן, אז גם על הנשמה שלנו, שאנחנו "שואלים" בכל יום מהקב"ה, נהיה פטורים מדין בעליו עימו, אני צודק?
התשובה
פסק מרן הש"ע (חו"מ סי' שה סעיף א'): היו הבעלים עמו במלאכתו בשעה שמשך החפץ לשמור פטור אף מפשיעה, כמו שנתבאר בדיני שומר חנם: אולם, לפני שניכנס לפן המוסרי, נבין קודם את דיני שואל ושמירה בבעלים. הן אמת, שמיד כשלמדתי דין זה בחושן משפט עלתה לי "סוגיית שמירה בבעלים" כלפי הנשמה שלנו, וכן ראיתי את דברי האור החיים הקדוש, והיה מקום לומר בנוגע לתירוצו הראשון של האור החיים הקדוש, שלכאורה התביעה כלפי האדם אף פעם לא תהיה על המעשה עצמו, שכן "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנסת בו רוח שטות" (סוטה נ,א), ואם כן בזמן עשיית העבירה האדם בגדר שוטה שפטור מהמצוות ואי אפשר לדונו, אלא שהדין יהיה על "איך הגעת למצב הזה?", והחיוב הוא מדין "מזיק", ואפילו הזיק בשוגג, שבמקרה כזה מחייבים אותו אף בבעליו עימו, וכך היא דעת רוב הפוסקים. ובנוגע לתירוצו השני של רבנו הקדוש, יש לומר שזהו חידוש לחייב שואל בבעלים בדיני שמיים, ומסתימת הפוסקים משמע שהפטור הוא גם בידי שמיים, וכך כתב בספר כובע ישועה (ב"ק נו, א), וכן העיר על דברי האור החיים הגר"מ אריק בספר טל תורה (ב"מ צז, א) שזהו דבר חידוש שלא נזכר בפוסקים. עיי"ש. אלא שאני לעצמי רציתי לפטור מדין אחר, והוא כלל "שויתי ה' לנגדי תמיד", שברגע שאדם מקיים זאת, בעליו עמו בכל עת, וממילא תמיד נמצא פטור על כל דבר אונס בשאילת נשמתו מבוראה. ושמחתי כמוצא שלל רב כשראיתי שזכיתי לכוון לדעת גדולים, וביניהם הרה"ק רבי בונים מפשיסחא זצ"ל שפירש על הפסוק: "וכי ישאל איש מעם רעהו ונשבר או מת בעליו אין עמו שלם ישלם אם בעליו עמו לא ישלם" (כב יג-יד), האדם קיבל את הנשמה בהשאלה מן השמים על מנת שישתמש בהם לטובה בימי חייו, ואם הוא פושע בשמירתו חייב לשלם ויתן את הדין על מעשיו. אלא שגם אם האדם ישתדל לעשות רצון ה' לא יתכן שלא יחטא כלל, כמו שאמר שלמה המלך (קהלת ז, כ) "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", ואיך יוכל לפטור את עצמו מן הדין? יוכל לטעון שהיה אנוס, שהשתדל לעשות רצון ה' כפי יכולתו, ומה שחטא היה זה באונס, אבל טענה זו אינה טובה, כיון שהאדם קיבל את נשמתו בהשאלה מן השמים, ושואל חייב גם באונס, ואם כן מה התקנה? יש פטור מיוחד של 'בעליו עמו' אם המשאיל נמצא עם השואל בזמן ההשאלה השואל פטור. כך גם אדם שבעליו עמו, שהוא חי תמיד בהרגשה של "שויתי ה' לנגדי תמיד" מקבל עול מלכות שמים ונזהר לעשות רצון אבינו שבשמים, אז הוא פטור על האונס. וזה מה שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים כז, ד) "אחת שאלתי מאת ה'" כלומר רק נשמה אחת קבלתי בהשאלה מאת ה', ואני חושש שמא אתחייב אפילו באונסין, לכן אני מבקש "שבתי בבית ה' כל ימי חיי", שאזכה תמיד לחסות בצילו של הקב"ה בבתי כנסיות ובתי מדרשיות, "לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו", וממילא זו שאלה בבעלים והוא פטור מאונסין. ע"כ. והשטות הגדולה ביותר היא שבשעת העבירה האדם חושב שאפשר להסתתר מהבורא שכבודו מלא עולם. והנואף אומר בליבו שאין איש בביתו ואין בעליו עמו, וממילא ומכיון שבא לידו הסחת הדעת מהכתוב "שויתי ה' לנגדי תמיד" (תהלים טז, ח), שהחוטא סובר בדעתו שאין הקב"ה עמו, על כן אין הוא נפטר מדין בעליו עמו. וזה בעצם דברי הרמ"א המפורסמים שאיתם הוא בחר לפתוח את השולחן ערוך: "שויתי ה' לנגדי תמיד" הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלקים, כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול, ולא דיבורו והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו כדיבורו במושב המלך. כל שכן כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הקב"ה אשר מלא כל הארץ כבודו עומד עליו ורואה במעשיו, כמו שנאמר "אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאום ה'" מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד השי"ת ובושתו ממנו תמיד (מורה נבוכים ח"ג פ' כ"ב), ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת הש"ית גם בהצנע לכת. ובשכבו על משכבו ידע לפני מי הוא שוכב, ומיד כשיעור משנתו יקום בזריזות לעבודת בוראו יתברך ויתעלה (טור): וכשמסרנו את הדברים הנ"ל בפני קהל הלומדים בבית מדרשנו היו שטענו מה ישיב האור החיים הקדוש על טענה זו? ונראה שהתשובה לכך היא שהאור החיים בדחייתו הראשונה סבר שהקב"ה התנה תנאי "שלא חשיב שמירה בבעלים", ונראה שזהו דווקא על הטענה שכיון שהקב"ה זן ומפרנס, נמצא שהוא כביכול "עובד אותנו" (ח"ו), ועל כן הייתה מחשבה לפטור בעליו עימו, ועל זה התנה הקב"ה תנאי נגדי, אולם זהו דוקא כשאנחנו "משתמשים בו", ואנחנו כביכול "אוכלי חינם", שלא רק שהקב"ה זן ומפרנס אותנו, אלא שאנחנו גם רוצים לחטוא כנגדו להיות פטורים מדין בעליו עימו, וזהו דבר שלא מתקבל על הדעת בבחינת "הרצחת וגם ירשת", אבל כאשר אדם עומל כל חייו להשיג את דרגת "שויתי", ועמל וטורח לגלות את בורא עולם בתוך ההעלם של העולם הזה, ומכניסו בכל פרט בחייו, אזי הקב"ה שמח בעבודה זו שהיא תכלית הבריאה ועל מוכן להיחשב כבעליו עמו. וזה עונה גם על הדחייה השניה, שכן הקב"ה דן את האדם לפי מחשבתו הטובה אעפ"י שנאנס, וכיון שרצה האדם את קרבתו של הקב"ה באופן תמידי ואת אורו, אין מחשבת העבירה יכולה להכיל עליו חיוב ועונש מחמת אורו הנורא של הקב"ה הנמצא עימו בכל עת. כנלע"ד.