אשה שאיבדה כסף וטוענת שלא התייאשה

התשובה

שאלה זו הובאה בספר הנפלא אור ההלכה (שו"ת ארבעת חלקי שו"ע עמ' נב) וכתב בזו הלשון: ב' כללים בדין השבת אבידה: א. סימן באבידה עצמה. ב. שהבעלים עדיין לא התייאשו. ופסק מרן השו"ע (חו"מ ס' רס"ב ס' ו) (אמנם לענ"ד השו"ע היותר מדויק הוא בסעיף ג. אב"י) המוצא מעות מפוזרים, הרי אלו שלו. והטעם: א. מפני שאין בהם סימן. ב. רגילות בני האדם למשמש בכיסם (מקום בו הכסף מונח), כך וודאי שהרגיש בחסרונם ונתייאש. כתבו הפוסקים: אף בזמננו, שרוב האנשים אינם יודעים בדיוק כמה כסף יש אצלם, ולכאורה אינם מתייאשים, מחמת שאינם יודעים שאבד מהם, מ"מ ההלכה נשארת במקומה. עוד כתב מרן השו"ע [רסב סע' יד] ראה מטבע שנפל לחבירו בחול, והכיר המאבד בנפילת המטבע ולא מצאה, מותר לרואה אם מוצאה לקחתה, (ודווקא בחול: מקום שקשה למצוא אבדתו שם) ואף אם רואים שהמאבד הביא מסננת לחפשה בחול, אין חוששים לו, שוודאי נתייאש, וסתם מנסה את מזלו. (אבל, במקום שאפשר למצוא האבידה שם, או שמודיע המאבד שאינו מתייאש, וכן במקום שבו רוב יהודים שומרי תורה ומצוות, חייב המוצא להשיב האבידה לבעליו על אף אם אין בה סימן). ובנידוננו: כיוון שביקשה האישה את עזרת הציבור, הרי שאינה התייאשה, וכן במרכול שבו יש רוב שומרי תורה ומצוות, עשה כדין המנהל שלקח את הכסף מיד הילדים והשיבו לאשה. {ובמקום שאין שומרי תורה ומצוות מצויים בו, שאז אין חיוב השבת אבידה, ואם המוצא אדם גדול (ילד מגיל בר מצווה) הרי זכה במעות ונטילת המנהל את המעות ממנו נחשב לגזל. ואם המוצא קטן (מתחת לגיל מצוות) מותר, כיוון שאין להם יד לזכות לעצמם [חו"מ סימן ער סעיף א'] אבל אסרו חז"ל משום דרכי שלום, ואם לקח את מציאת הקטן חייב בדיני שמיים}. ע"כ. אמנם נראה שיש להעיר מעט על דבריו. אעפ"י שאכן מבואר שדברי הגמרא הם דווקא כאשר נפל מטבע לתוך חול, אזי הדין שישנו יאוש אעפ"י שאנו רואים בפועל שהאדם שאיבד מחפש את אבידתו, אמנם בשאר חפצים ובמקום קרקע לא אומרים כן, אזי לכאורה הדין היה שבנידון שאלתנו כאשר אנו רואים שהגברת מחפשת את כספה, הרי מוכח שלא התייאשה, וממילא לא ניתן לזכות באבידה זו כפי שכתב הרה"ג הנ"ל, אמנם עדיין יש לומר שכל זה דווקא כאשר המוצא רואה את הסלע נופלת מהמאבד, ולכן בסוגיה זו אין למוצא שום ספק אם יש קשר בין החפץ לבין מי שטוען שזה שלו, שהרי הוא ראה בעיניים את החפץ שנפל מהמאבד, וממילא כל השאלה שעומדת לפניו (לאחר שאין ספק בזהות המאבד) היא, האם כבר היה יאוש של המאבד או לא, ובזה דנה הסוגיה ומכריעה שהיה יאוש גם אם זה לא נראה, ובזה העירו הראשונים שבמקרים אחרים כגון שלא בחול או כלי גדול אין ראיה שהיה יאוש. אבל במקרה שבענייננו יש שאלה מרכזית יותר, והיא - מיהו המאבד? שהרי המוצא רואה אדם מחפש חפץ הדומה למה שמצא, ואין בחפץ זה כל סימן, וכלל לא ברור וגם לא יכול להתברר שיש קשר בין המאבד לבין החפץ שנמצא. ואם כן, בחפץ שאין בו סימן, כל מה שהבעלים אינו מתייאש וכל מה שממשיך לחפש, אין בזה כלום, כיוון שגם אם ימצא מי יאמר שמצא את שלו? וניתן לומר לו כלשון הגמרא (בבא מציעא כג,ב) אמר רב זביד ברקתא דנהרא דא"ל "דכי היכי דאת אנחת חברך נמי אנח". ומבאר רב מרי: מאי טעמא אמרו רבנן רקתא דנהרא לא הוי סימן - כיוון שאנו אומרים לבעל החבית "כמו שהזדמנה לכאן החבית שלך כך הזדמנה לכאן החבית של חברך" שהרי אין סימן בחביות עצמן והמקום לא יכול להיות סימן, כי במקום זה יש עוד אנשים שמניחים את חביותיהם. למדנו כאן יסוד חשוב, לא די בידיעתו של המאבד שהחפץ הונח כאן, אלא חשובה גם הסבירות שרק הוא הניח כאן חפץ מעין זה. ויש בזה קל וחומר אם יש סבירות שמניחים במקום זה עוד אנשים וזו סיבה שהמקום אינו סימן, אם כן, בחפץ שנפל באיזשהו מקום ברשות הרבים וכל חפץ יכול ליפול שם ללא כל מגבלה, אזי זהו קל וחומר שאין כל יכולת לזהות את בעלותו על החפץ, וממילא ולא נוצרת שום זיקת בעלות בין המאבד ובין חפץ זה. וזו בוודאי סיבה טובה ליאוש. ולכן בענייננו אפשר לכאורה לומר בבירור שהיה יאוש. מסקנת הדברים: בנידון שאלתנו אין האישה יכולה להוכיח שהכסף הזה הוא שלה, ומכיוון שהמוצא לא ראה שהכסף נפל ממנה אלא מצא אותו, אין לו חובת השבה כלפיה, ונמצא שמנהל החנות דרש את הכסף שלא כדין. כנלע"ד.