קניתי עליה בבית הכנסת, ומישהו אחר עלה במקומי, מי צריך לשלם?

התשובה

כתב הרא"ש (חולין פרק ו, סימן ח) וז"ל: "ושפך וכסה" (ויקרא יז, יג), מי ששפך יכסה. ומעשה באחד ששפך, וקדם חבירו וכסה, וחייבו רבן גמליאל ליתן לו עשרה זהובים, שכר ברכה, דההוא דסעד אצל רבי, אמר ליה רבי, כוס של ברכה אתה שותה או ארבעים זהובים אתה נוטל, אמר ליה כוס של ברכה אני שותה, יצתה בת קול ואמרה כוס של ברכה שוה מ' זהובים". עכ"ל. והוא מהגמרא חולין (פז, א), שם מבואר שהחוטף מצוה חייב לשלם לבעל המצוה שכר עשרה זהובים, עבור ברכה של המצוה. ועל פי זה דן הרא"ש מה הדין באחד שכיבד מוהל למול, ואחר חטף ממנו את המצוה . וז"ל (שם): "מעשה באחד שאמר למוהל אחד שימול את בנו וקדם אחר ומלו, ותבע הראשון - שאמר לו האב למולו - מן השני עשרה זהובים, ופטרו ר"ת, דאמר בפרק החובל (בבא קמא, פד, ב) דכל מידי דלית ביה חסרון כיס לא עבדינן שליחותייהו, ואפילו אם תפס מפקינן מיניה, דכיון שהיה שם בשעת מילה וענה אמן, גדול העונה אמן יותר מן המברך, ואם לא ענה אמן איהו דאפסיד אנפשיה. ואין לפוטרו מטעם זה שיתן לו תרנגולת לשחוט, דאם כן אמאי חייבו רבן גמליאל ליתן לו עשרה זהובים, אלא זו מצוה אחרת היא, ומצוה ראשונה אזדא לה (= הלכה לה), ומעוות לא יוכל לתקון". הנה מבואר, שרבינו תם פטר את המוהל משני טעמים: א'- שאין דנים היום על קנסות, ב' - שכיון ששמע את הברכה לא הפסיד ברכה, שאמרו בגמרא שם שגדול העונה אמן יותר מן המברך, והמוהל שהיה צריך למולו היה יכול לשמוע ברכה, ואם לא שמע איהו אפסיד אנפשיה (הוא הפסיד את עצמו). וממשיך הרא"ש ודן ממש בענייננו. עוד כתב שם הרא"ש בשם רבינו תם, בדין אחד שחטף עליה בקריאת התורה, וז"ל: "ולענין קריאת התורה, אם עמד אחר שלא קראו החזן, אף בארץ ישראל היה פטור, דבקריאת התורה הכל חייבין, וקריאת החזן אינו אלא כי היכי דלא ליתו לאינצויי (= שלא יבואו להתקוטט), ואפילו אם עמד ישראל במקום הכהן אין לחייבו. ואף על גב דדרשינן (גיטין נט,ב) וקדשתו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון, אסמכתא בעלמא היא, כמו ליטול מנה יפה ראשון, דאין יכול לגבות בב"ד". עכ"ל. מבואר שלפי רבינו תם מעיקר הדין מי שקנה עליה ואחר חטף חייב לשלם, אבל פטר אותו מטעם אחר, כיון שהכל חייבים בקריאת התורה, וקריאת החזן רק למנוע מריבה, ואפילו קרא בכהן אין זה של כהן, שרק אסמכתא היא. וכשיטת הרא"ש פוסק גם המרדכי (בחולין סימן תרנו). לפי זה, אם אחד עמד וקרא בתורה עליה שאינה שלו, פטור. לפי רבינו תם מעיקר הדין היה חייב לשלם לו, אבל פטור מטעם שהכל חייבים בקריאת התורה, ולפי הרא"ש והמרדכי פטור כיון שאין קנין למצוות. אמנם דעת המהרש"ל אינה כן, וז"ל בים של שלמה (בבא קמא פרק ח סימן ס): "ונראה, דוקא בימיהם, שלא היו קונים המצות. אבל עכשיו, מי שקנה שלישי, או ששי, או שביעי, וקדם חבירו, חייב ליתן לו י' זהובים. דכהאי גוונא (ובמקרה כזה) הלך אחרי המנהג, כמו שמובא בסוף איזהו נשך (ב"מ ע"ד ע"א) סיטומא שרושמין על החביות לסימן שקנה אותה, קניין הוא לעניין מי שפרע, ובאתרא דנהגו למקני ביה קני ממש, אלמא דאזלינן בתר מנהג, אפילו במידי דלית ביה זכייה וקניין ממש, ואם כן בנדון זה גם כן מנהג הוא לכולי עלמא, לזכות בו ממש, מה שאין כן בימיהם, שלא היה לשום אדם בו זכיה ממש, אם כן מה שקרא הש"ץ מסתמא לא עדיף, ואין בו זכייה ממש" עכ"ל. הנה מבואר לפי המהרש"ל, שגם הרא"ש והמרדכי מודים שיש קנין לעליה לתורה והיא קנין ממש, והעליה היא שלו מכח קנין סיטומתא (דין סיטומתא מבואר בש"ע רא, א-ב). אמנם בהערה ביארנו באריכות שטעם זה של המהרש"ל לא יועיל כדי לחייב את יצחק על "חטיפת העליה". והנה, אעפ"י שלא ניתן לחייב את יצחק מבחינה ממונית מהטעמים שהתבארו, בכל זאת צריך לפייס את שמואל. כמו כן אין לחייב את שמואל על תשלום העליה, שכיון שעל דעת כן לא קנה, נחשב הדבר כקנין בטעות ואינו חייב לשלם. שהרי פשוט שקנה את העליה על דעת לעלות בפועל. וכן אין לחייב את שמואל מדין נדרי מצוה שהרי מבואר בשו"ע (יו"ד סי' ריח, א) שצריך גמירות דעת, שלבו ופיו שווים ברגע שנודב איזה דבר לצדקה או נדבה. ובנידון שאלתנו מכיון שלא היה נודב אילו לא היו נותנים לו את העליה הנמכרת, אז אין כאן מקח וממכר וממילא אין כאן גם נדר. ועי' בחו"מ (סי' רי"ב ) וביו"ד (סי' רנ"ח ס"ח בהגה.( והיו ששאלו מדוע בית הכנסת צריך להפסיד, הרי מישהו צריך לשלם על ההפסד של בית הכנסת. התשובה לכך היא שכבר מבואר בפוסקים שבמקרה כזה הוי "מבטל כיסו של חבירו" שפטור. המקור לדין זה ולחילוקים השונים בה הוא בירושלמי (בבא מציעא פ"ה ה"ג, פ"ט ה"ג): הנותן מעות לחבירו ליקח בהן פירות למחצית שכר רשאי ליקח מכל מין שירצה לא יקח לו בהן כסות ועצים. אמר רבי יצחק הדא אמרה המבטל כיס חבירו אין לו עליו אלא תרעומת, המבטל שדה חבירו חייב לשפות לו. המבטל ספינת חבירו וחנות חבירו – מהו?" בפוסקים יש דעות שונות בחילוקי הפרטים. יש שסברו שפטור רק באופן שאין ריווח ברור, ויש אומרים שפטור אפילו במקרה שהריווח היה ברור, שאין המזיק מתחייב אלא אם כן מחסר את ממון חבירו, אבל אם רק מנע ממנו ריווח לעולם הוא פטור משום שזה גרמא בלבד. ומכל מקום, י"א שחייב בדיני שמיים כשהזיק במזיד כשאר מזיק בגרמא. (עיין בפסקי המשפט שפו אות יח). וגם לאותם פוסקים שדעתם שכאשר ישנה התחייבות אזי שייך לחייב גם במבטל כיסו של חבירו, כאן בנידון שאלתנו הרי זו התחייבות בטעות, ואם כן פטור לגמרי לכל הדעות מתשלום לבית הכנסת. מסקנת הדברים: גם שמואל וגם יצחק פטורים מלשלם לבית הכנסת על עליה זו. דיני תיווך