שמירת כסף בכיס הקדמי של המכנס

התשובה

הנידון בשאלתנו היא איך להגדיר את המציאות שראובן הניח את הכסף בכיסו. לכאורה כיון שכך היא רגילותו (ושמעתי שכך נוהגים הרבה אנשים), אם כן לא נחשב כפשיעה, אלא כאבידה. ומיכון שראובן אינו מקבל שום שכר אלא "עשה לו טובה" אם כן הרי שהוא שומר חינם שפטור מגניבה ואבידה. אלא שיש לדון שמא מעשה זה של הכנסת הכסף לכיס אולי נחשב כפשיעה מצד ראובן. ובש"ע (סימן רצא, סעיף כ) פסק מרן בזה"ל: המפקיד כספים אצל חבירו בדרך להוליכם לביתו, או ששלח עמו מעות ממקום למקום, צריכים שיהיו צרורים ומונחים בידו או קשורים כראוי על בטנו מכנגד פניו, עד שיגיע לביתו ויקברם כראוי. ואם לא קשרם בדרך הזאת, אפילו נאנס, חייב לשלם שהרי תחילתו בפשיעה. ע"כ. ומדברי מרן מוכח שצורת השמירה של ראובן לא הייתה כדין, ונחשבת כפשיעה. ומעתה צריך לדון האם גם בימינו שייך דין זה? כלומר האם גם בזמנינו זו הדרך שבה צריך לשמור או שדי בשמירה בסיסית ורגילה כדרך העולם. ובש"ך (סי' רצא סי' כ אות כו) כתב שנראה שדעת הטור והש"ע שדין זה שייך אף בזמנם (ואם כן, אף בזמנינו), אלא שהש"ך הביא את דעת המהרשד"ם שכתב שדי להניח היכן שמניח מעותיו, וכן משמע מדברי הסמ"ע. וכך כתב הנתיבות (חידושים כו(.. אלא שבפתחי תשובה (סי' רצא אות ה') הביא מתשובת שיבת ציון (סי' צ"ט) אודות שומר שהניח מעות ניירות שטרי הקיסר בכרך נייר והניחם בכיס שבחיקו במקום שמניח מעותיו, וכתב שזה הוי פשיעה, כי מנהג העולם להניחם בתוך ארנק וזה לא עשה כך רק נתן הניירות בכרך נייר בעלמא והניח בכיסו, הוי פשיעה, כי אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה ומחמת דקותן ומעט הכמות המה קלים ויכולים הניירות להשמט וליפול ארצה בלי הרגשה ואין זו שמירה מעולה המוטלת על השומרים, ובשלו הוא רשאי ולא בשל אחרים כו' ולכן אפילו אם הוא שומר חנם חייב בפשיעה זו .ע"ש. אלא שמנגד מובא בפתחי תשובה (סי' רצא סק"ח) שכתב לעיין בתשובת חתם סופר (חו"מ סי' קס"ח) בלשון השאלה שם במעשה שבן השותף שהיה בידו צרור השותפות בנוסעו למקום מלאכת השותפות, ושמו בחפיסה שלו עם מעותיו של עצמו והניחו בכיס התפור בבתי שוקיים, ובדרך אבדו כל המעות. וכתב שזה כעין פשיעה שדרך לצרור מעות בכיס התפור בבגד שעל החזה וכו' ע"ש. והוסיף הפתחי תשובה, שלכאורה לפי מה שמשמע קצת מלשון השאלה שם שמה שהניחו בכיס התפור בבתי שוקיים היה זה במעמד השותפים, אם כן יש לומר שבמקרה כזה הרי ראו ונתרצו על השמירה פחותה כזו. וסברא זו כתב מהרש"ך (ח"'ב סי' קס"ט) שכתב וז"ל: אפילו למאן דאמר (למי שאומר) שמלוה על המשכון שומר שכר הוא וחייב בגניבה ואבידה, אם הראה המלוה ללווה מקום השמירה ונתרצה הרי זה כאילו התנה בפירוש שנפטר בשמירה זו .עכ"ל. והוסיף הפתחי תשובה, וכפי הנראה "ונתרצה" לאו דוקא שאמר מרוצה אני בזה, אלא ששתק. ע"כ. אם כן, בנידון שאלתנו יש לחלק בין אם שמעון ראה היכן ראובן הניח את הכסף, שאז נאמר ששמעון התרצה אף בשמירה פחותה שכזאת, מכך ששתק, לבין מקרה שבו שמעון לא ראה היכן הניח ראובן את הכסף, שבמקרה כזה לא נוכל לומר שהתרצה וממילא חזר הדין ששמירה פחותה שכזאת הוי פשיעה. ועתה ראיתי להראשל"צ הגר"ש עמר שליט"א בשו"ת שמע שלמה (ח"ג חו"מ סימן ד') שכתב שבזמנינו מקובל להניח הכסף בכיסו בדרך נסיעתו ואין בזה פשיעה, אלא שצריך לעיין שאולי היה לו להניחם תוך ארנק שזה שמור יותר וכמ"ש בדברי גאונים (כלל צ"ו אות ט' בשם שו"ת שיבת ציון) בהניח כספי צדקה בתוך נייר שבו רשמו שמות ונתן הנייר בכיסו, ואבד לו בדרך, וכתב שהואיל שהדרך לשים בריפטאשא (נראה שזה ארנק) ובלי זה יכולים להאבד ע"י משמוש של כל שעה בכיסו הויא פשיעה וחייב. ע"ש. והוסיף (הראשל"צ שליט"א) שגם היום רבים משתמשים בארנק מיוחד לכסף ושאר דברים יקרים, כדי שיהיו סדורים ושמורים כראוי, אך קשה לזמר שזה נפוץ עד כדי כך שיקרא זה שלא שם בארנק שהוא פשע על ששינה מדרך השומרים, שיש רבים מאד שאינם משתמשים בארנק (ואולי הם הרוב), וכל זמן שזה לא רוב מוחלט שאין שייך לומר בטלה דעת המיעוט, אין לחייבו על זה שהרי שמר על זה כמו שהוא שומר את הכסף שלו. עכת"ד. וכשאנו בעניותנו מסרנו שיעורים לקהל השומעים בנושא חושן משפט ודיני ממונות הועלתה סוגיה זו, וכמעט כל הלומדים טענו שאם זה סכום גדול, או דבר יקר, הם אינם שמים זאת בכיס, מתוך הבנה שתוך כדי הכנסה ושליפה של דברים מהכיס יכול ליפול הדבר, וזהו ממש כדברי הפתחי תשובה, וכיון שאדם שמקבל עליו שמירה צריך לחוש לפחות אם לא יותר מאשר לדבריו הפרטיים שלו, אם כן כיון שרוב העולם לא נוהג להניח דברים חשובים בכיסם שהוי שמירה פחותה, במקרה זה הוי פשיעה מצד השומר. כנלע"ד. אולם כיון שהדבר עדיין נתון במחלוקת ויש צדדים לכאן ולכאן, ראוי לעשות פשרה ביניהם. מסקנת הדברים: אעפ"י שיש רגילות למקצת אנשים להכניס את כספם לכיסם, בכל זאת כל זה אפשרי בכספם הפרטי, אבל לעניין "חיוב שמירה", אין זו נחשבת לשמירה אלא כמעשה פשיעה, ובכל זאת ראוי לעשות פשרה.