שאלה נוספת, מה הדין כאשר אחד מהחברים התחיל לגנות את חבירו ("כוחו בפיו"), והשני שלא יכל להתמודד עם ההקנטות הכה את חברו?

השאלה

נוספת, מה הדין כאשר אחד מהחברים התחיל לגנות את חבירו ("כוחו בפיו"), והשני שלא יכל להתמודד עם ההקנטות הכה את חברו? בפשטות נראה שהדבר תלוי בשתי הסברות הנזכרות בדעת הרא"ש. שאם נאמר שעיקר הטעם שבגללו המתחיל חייב בדמי הנזיקין (אף שחברו השיב לו בהכאה והזיק את ממונו) הוא מכיון שחברו היה לו להציל את עצמו ממנו, והוא נחשב מזיק, ולכן המשיב בהכאה שבסה"כ כוונתו הייתה להסיר את ההיזק ממנו פטור, אם כן יש לומר לכאורה שבנידון זה, שחברו רק קיללו, לא שייכת הסברא שהיה לו להציל עצמו, שהרי מקללות לא ניזוקים, ואם כן כיון שהשיב לו בהכאה והזיקו ממונית יהיה חייב לשלם לו את דמי הנזיקין. אולם, אם נאמר שעיקר הטעם והסברא שבדברי הרא"ש היא שכאשר האחד היכה את חברו הרי שעל ידי כך הכעיסו מאוד, ונמצא הוא בשעת חימום (כעס), ממילא אין לחייבו על כך שהשיב לחברו כגמולו והכהו חזרה. אם כן, יש לומר בפשטות שהוא הדין כאשר חברו קיללו, שאז הכעיסו והביאו למצב של שעת חימום ודרך זה גרם לו שישיב לו כפי מעשיו. ואם כך אזי אף אם היכהו והזיקו ממונית לא יהיה חייב המשיב לשלם לו את דמי הנזיקין. ולכאורה נראה שנידון זה תלוי בדברי השו"ע והרמ"א המובאים לעיל. שמדברי השו"ע מבואר שעיקר הטעם שמחמתו המשיב הכאה לחברו תחת הכאתו אותו פטור מלשלם את דמי הנזיקין (כאשר חברו התחיל במריבה), הוא משום שלמוכה ניתנה הזכות להציל את עצמו. אבל אם התחיל האחד, השני פטור, שיש לו רשות לחבול בו כדי להציל עצמו. וכך מבואר מהמשך דבריו שכתב "ומיהו צריך אומד אם היה יכול להציל עצמו בחבלה מועטת וחבל בו הרבה חייב", ומוכח מדבריו שבזה תלוי הדין, אם נמצא הוא במצב ובמציאות שצריך הוא להתגונן בפני הכאות חברו בכדי להציל את עצמו. ומעתה כאשר חברו קיללו, שבזה לא שייכת סיבת הפטור, שהרי אין הוא צריך להציל עצמו מפאת מוראו מפני חברו כי לא הזיקו גופנית, לפיכך אין הוא רשאי להשיב לחברו בהכאה כלפיו, ועדיף שישתוק ויתגבר על עצמו וירבה שכרו מאוד. אולם, לפי המבואר בדברי הרמ"א שאף בגידופים וביושים המתחיל פורע הקנס, נראה שסבר שעיקר הטעם תלוי במה שחברו נמצא בשעת חימום, כאשר שומע את המתחיל במריבה שמחרפו ומגדפו, ועל כן אין לחייבו במה שהשיב לו בחירופים וגידופים, שאם סברתו היא שעיקר הטעם הוא משום שהיה לו להציל עצמו, מדוע נקט שהמתחיל פורע הקנס? הרי אין לו צורך לכאורה להציל עצמו, ודין שניהם שווה. ומבואר, שכיון שהוא נמצא בשעת חימום, אין לחייבו במה שהשיב לחברו, וחובת הקנס והבושת מוטלת על המתחיל. ובכסף הקדשים (שם) כתב שמלשון הסמ"ע משמע שע"י התחלת מריבה שייך "יחם לבבו" גם לגבי הכאה, הגם שהראשון לא הכהו. וציין שמכל מקום אין זה רק ע"י קללות ובזויים שאינם נכונים לפי דין תורתנו הקדושה, ויש בהם איסור אונאת דברים. והשו"ע כתב רק בהכאה אחר הכאה. עכת"ד. ונמצא שדין זה שהאחד קילל, גידף, ובייש, והשני השיב לו בהכאה, נמצא במחלוקת שו"ע ורמ"א. והנה בנוגע לשאלתך השניה, בנושא משחק "ההפלות" שבעקבותיו נשברו המשקפיים. בענין זה נאמרה הלכה מפורשת, שהנה כתב בטור סי' תכא סע' ה' וז"ל: שאלה לאדוני אבי הרא"ש ז"ל, שנים שהתאבקו יחד והאחד הפיל חברו לארץ ונפל עליו וסימא עינו של התחתון בהפלתו מה דינו? תשובה: נראה דפטור מחמשה דברים, אף על גב דקיימא לן אדם מועד לעולם היכא דהוי אנוס פטור, כדאיתא בירושלמי היה ישן ובא חבירו ושכב אצלו הראשון פטור בנזקי שני, ותניא גבי שנים שרצו ברשות הרבים והזיקו זה בזה שלא בכוונה פטורין. וכן בנדון זה שהתאבקו זה עם זה מדעת שניהם והזיקו זה את זה שלא בכוונה, כי הדבר ידוע בשנים מתאבקין יחד עיקר כוונתם שיפיל אחד לחבירו, ואי אפשר לאדם לצמצם ולכוין שיפילהו בנחת שלא יוזק כי בכל כוחם הם מתאבקים וכל אחד מהם מכוין להפיל חבירו, ומחלו זה על זה, ועל דעת זה התאבקו יחד. וכן פסק מרן שו"ע (תכא סעיף ה'): שנים שנתאבקו יחד ואחד הפיל חבירו לארץ ונפל וסימא את עינו פטור: וכן כתב השו"ע בסעיף ח' : היו שניהם ברשות או שניהם שלא ברשות והוזקו זה בזה שניהם פטורים. מבואר, שכיון שנאבקו יחדיו ונעשה הדבר ברצון שניהם הרי שבכלל זה נחשב שידעו מעיקרא שאי אפשר לצמצם אם יוזקו זה מזה, ועל כן כבר מתחילה מחלו זה לזה על הנזיקין אשר יסבו אחד לחברו. וכן כתב הסמ"ע (תכא סק"י). ונתמצת את הדינים העולים: א. במקרה בו החלו לריב ולהזיק זה את זה באותו הזמן, הרי שכל אחד מהם חייב לשלם לחברו ואז הם מתקזזים ביניהם על הנזקים. במקרה שהאחד התחיל וחברו השיב לו והזיקו פטור מלשלם לו את דמי הנזיקין. אם השיב לו בנזק גדול בלי כל יחס למה שהתחיל עמו יהיה חייב לשלם לו את דמי הנזיקין . אם חירפו וגידפו זה את זה חובת הקנס על המתחיל. אם האחד חירף וגידף וחברו הכהו והזיקו נראה שחובת התשלומין בזה תלויה בדעת השו"ע והרמ"א. שניים שרבו והזיקו זה את זה דרך משחק הרי שמחלו זה לזה על כל תביעת נזיקין. הרואה את חברו שניזוק ע"י הכאה יכול להצילו ע"י הכאת המכה, אם אי אפשר באופן אחר, ופטור מתשלומי דמי הנזיקין. וכ"כ בספר הנפלא עמק ההלכה (ח"ב סימן כב). כיום אין דנים דיני חבלות חוץ משבת וריפוי. עיין חו"מ (סימן א' סעיף ב'). ומכל מקום מנהג הדיינים לפייס הנחבל ולקנוס את החובל כפי ראות עיניהם, ודבר זה מבוסס על פסק מרן הש"ע (סימן תכב סעיף א') שהחובל בחבירו גם אם שילם כל חבלתו אינו מתכפר לו עד שיבקש ממנו מחילה וימחול לו, ולא יהיה הנחבל אכזרי מלמחול. ע"ש.