הגבאי הבטיח לפועל חפץ מסוים, ולאחר העבודה חזר בו ורוצה להמיר זאת בתשלום.
השאלה
שלום וברכה. לפני כשנה מישהו מהקהילה תרם לבית המדרש מערכת ישיבה מעץ (מיוחדת מאוד) לגינה. כעבור חצי שנה התחלנו במקום אחר את בניית בית המדרש החדש, ושמנו את המערכת הישיבה בשטח החדש. כאשר הגיע איש המזגנים לבצע עבודה מסוימת, הוא ראה את מערכת הישיבה ואמר שהוא מחפש בדיוק כזאת לחצר שלו. כששאלנו אותו כמה הוא רוצה עבור העבודה שלו במקום, הוא ענה "אם תביאו לי את פינת הישיבה אני אסתפק בזה". הגבאי הסכים ואמר "בסדר- אם תעשה .... אני אתן לך את פינת הישיבה". לאחר סיום העבודה, כאשר הוא רצה לקחת את פינת הישיבה, בדיוק הגיע הרב. הגבאי סיפר לו על "העסקה", והרב סירב בתוקף, כיון שזה שתרם יכול להיפגע מכך. הלך הגבאי ואמר את זה לאיש מזגנים, וציין שהוא מוכן לשלם לו בכסף מלא את מחיר הפינת הישיבה. איש המזגנים סירב בתוקף, הוא טען שכבר לא מייצרים כאלו דגמים, והוא רוצה בדוקא את זה, ועל זה הם סיכמו! מה הדין?
התשובה
שלום וברכה. שאלה זו היא מסוג השאלות שכאשר מסרנו אותם בשיעורים, קהל השומעים לא הבין כלל מה השאלה, שכן "על זה היה הסיכום דברים!", אמנם המציאות ההלכתית היא מעט אחרת מדעת ההמון. מובא בגמרא (ע"ז סג,א): "בא עליה ואחר כך נתן לה - אתננה מותר. ורמינהי : בא עליה ואחר כך נתן לה, אפילו מכאן עד שלש שנים -אתננה אסור! אמר רב נחמן בר יצחק אמר רב חסדא, לא קשיא : הא דאמר התבעלי לי בטלה זה, הא דאמר לה התבעלי בטלה סתם. וכי אמר לה בטלה זה מאי הוי? הא מחוסר משיכה?!". מכאן הוכיח הרא"ש (פרק ה' הלכה ב') "קשה לן הא שכר פעולה לא בעי קנין. שפועל העושה עם בעל הבית קנה שכרו. וביאה דבר שנותנין עליו שכר הוא, ואמאי לא נקנה לה הטלה בביאה?! מכאן נ"ל לדקדק שהאומר לפועל עשה עמי מלאכה זו ואתן לך חפץ זה בשכרך, יכול ליתן לו דמי החפץ בשכרו. ודאי נתחייב לו החפץ או הדמים, אבל בגוף החפץ אי אפשר לו לקנות אלא במשיכה או שיהיה ברשות הפועל בשעת עשית מלאכה. וכיון שיכול ליתן לה דמי הטלה הוי כמו טלה סתם". ועיין בר"ן (ע"ז דף ל' עמוד ב' מדפי הרי"ף) שהוסיף הסבר בזה. והנה פסק הרמ"א (שלב, ד) בזו הלשון: בעל הבית ששכר פועל ואמר לו ליתן לו חפץ בשכרו, יכול ליתן לו אח"כ דמיו, הואיל ולא משך החפץ, לא קנאו. ע"כ. והמחנה אפרים (הל' דשלב"ל סי' ג' ) וקצה"ח (סי' ר"ג סק"ד ושל"ב סק"ד) הביאו דברי הרמ"א הנ"ל, שאם שכר פועל ואמר ליתן לו חפץ בשכרו, יכול ליתן לו דמיו, כיון שלא משך החפץ לא קנאו. ומבארים, שהפעולה הוי ככסף (כמבואר בכסף משנה הלכ' איסורי מזבח פ"ד הי"ב) ולכן לא מועילה מלאכת הפועל לקנות החפץ שפסק לו בשכרו, שכסף בלא משיכה לא קנה. אמנם אע"פ שאינו חייב ליתן לו את גוף החפץ - חייב לשלם את דמיו, שהרי שכירות נקנית בדיבור וממילא חלה ההתחייבות לשלם את דמי החפץ, אך גוף החפץ אינו נקנה בדיבור (עפ"י הקצות הנ"ל )ושלא כמהרי"ט (ח"א סי' כב) שכתב שאינו חייב אף בדמי החפץ. אלא שהקצוה"ח כתב שנראה שאם חוזר בו השוכר הוא ב"מי שפרע" כיון ששכירות (כלומר עבודתו של הפועל) היא כמו כסף (אלא שסייג שם את דבריו, שצריך שפעולה האחרונה תהיה שווה פרוטה). אולם הנתיבות (סימן רג סק"ז ) כתב לחלק, שאם אמר לו 'עשה עמי ויהיה חפץ זה שלך' נחשב כנתינת מעות על החפץ, וחייב לקבל מי שפרע כשאינו רוצה ליתן לו החפץ. אבל כשאמר 'עשה עמי ואתן לך חפץ זה בשכרך' , "אתן" לאו קנין הוא, והוא כאומר לו הלוה לי מעות ואפרע לך בחפץ זה, שיכול ליתן לו דמיו. ונראה שבענייננו לכל הדעות אין כאן מי שפרע, שהרי מבואר בבית יוסף (חו"מ סימן רד) שהקונה בקנין כסף, ואינו יכול לקיים את המקח מחמת אונס, אין עליו מי שפרע, ואם כן, אדם שהרב שלו (שבמקרה זה אף מעסיקו) מתנגד למקח, נחשב כאונס, והמקח בטל ואין עליו מי שפרע. וכיוצא בזה כתב בחשוקי חמד (ע"ז סג,א). מסקנת הדברים: אעפ"י שהגבאי אמר לאיש המזגנים שיקבל את הפינת ישיבה בתמורה לעבודתו, יכול הגבאי לחזור מדבריו ולשלם לו את שווי הכסף של פינת הישיבה.