לקיחת בקבוק סגור מאולם אירועים

התשובה

שלום וברכה. לכאורה היה נראה לומר מסברא שמאחר והאורח אינו גורע את חלקם של האחרים, לכאורה היה נראה לומר שיוכל גם לקחת לעצמו לדרך או לבית ללא רשות בעל האולם או בעל השמחה, שכן ניתנה לו אפשרות לשתות בתוך הסעודה ללא הגבלה. אמנם נראה שכדי לענות על שאלה זו צריך מקודם להבין פרט חשוב. שמעתי שהיו שרצו לטעון שהרי האוכל שייך לבעל האירוע, והוא לא רגיל לקחת איתו בקבוקים (בד"כ לוקחים שיורי מנות שלמות וכו' אבל לא בקבוקים), ואם כן, ודאי יסכים בעל האירוע שהאורחים יקחו איתם בקבוקים לדרך, וודאי לא יקפיד על כך. והאמת שראיתי שהיו כאלה שכתבו זאת להלכה, שצריך לשאול את בעל האירוע אם הוא מסכים לקחת. אולם לענ"ד צריך קודם לדון למי שייכים אותם הבקבוקים? לכאורה נראה פשוט שבגלל שבעל האירוע משלם על האירוע, אזי הוא קנה את כל מה שנמצא בשולחן, וממילא יש לו את הרשות לעשות בזה כרצונו, אולם הדברים אינם פשוטים כלל. ונראה ששאלה זו תלויה בניתוח ההסכם בין הצדדים, האם בעל האירוע מזמין את בעל האולם בתור קבלן כדי לספק לו אירוע שכולל אולם, נקיון, חשמל, שולחנות, מפות, כסאות, חופה, אוכל וכו׳, או שמא המזמין (בעל האירוע) שוכר האולם ושוכר השולחנות, וקונה המנות וכו׳ ובעל האולם הוא שליח של המזמין לבצע לו מלאכות אלו. במילים אחרות, האם בעל האולם מארח את בעל האירוע ואורחיו בתוך שלו, ומדובר בשכירת פועל לבצע לו עבודה של אירוח? או שמא בעל האירוע שוכר את האולם ואת השולחנות ועושה את בעל האולם שליח להכין לו המנות וכו'? לפי הצד הראשון הכל שייך לבעל האולם, כולל האוכל, ועליו לארח את אורחי המזמין, ולפי הצד השני האוכל שייך למזמין, ובעל האולם הוא שליח שלו להכין אותו. ונראה ששאלה זו הוכרעה ע״י הנודע ביהודה (בחו׳׳מ תנינא סי׳ כ״ד) שהביא מקרה בו אדם הזמין מבעל דפוס להדפיס לו סדר נזיקין וקודשים עם הערות שלו למטה. ובזמנם היו למדפיסים טבלאות שהיו עורכים עליהן האותיות, ואח״כ היו מפרקים האותיות ובונים הטבלא הבאה. בעל הדפוס היה לו הרבה אותיות מיותרות ושמר את הטבלאות, לשימוש חוזר, ורק פירק את ההערות של המזמין. כאשר נודע למזמין על דבר הטבלאות, תבע מן המדפיס לשלם לו על הטבלאות שטען שהן שלו. הנודע ביהודה ענה שהכל תלוי באופן ההתקשרות בין הצדדים. אם המזמין הזמין מבית הדפוס ההדפסה בלי להיכנס לפירוט העלות של כל מרכיב ומרכיב, הכל שייך לדפוס, שיש כאן הזמנת עבודה ולא קניית כל חלק וחלק ממנה. אבל אם כאשר ישבו העלו העלויות של כל פריט ופריט, הטבלאות שייכות למזמין. ונראה שהדמיון בין שאלתנו לבין הנידון בשאלה הנ״ל הוא רב, שהרי בשני המקרים מדובר בדבר ״שנשאר״ אחרי השימוש בו, במקרה שלנו הבקבוק נשאר, ושם הטבלאות נשארו ולא פורקו, והשאלה היא, של מי הנשאר. ולכן נראה שבנידון שאלתנו , המציאות לענ"ד ברורה, שהמזמין אירוע מזמין "אירוח" שכולל הכל. הראיה לכך שלא מסוכם בחוזה על כמות בקבוקים שיוצאים, והיה והאורחים "צמאים" תהיה צריכה מרובה יותר של בקבוקים, והיה ולא, תהיה צריכה פחותה, וזה לא ישנה מהמחיר שישולם לבעל האולם. נמצא שיש הבדל בין מנות שמוזמנות לפי מספר, לבין בקבוקים, שכן תפקיד האולם לדאוג שהאורחים יהיו מסופקים, ובעל האולם הוא בעצם המארח, ואם כן, במידה ונשארים בקבוקים סגורים הרי הם שייכים לו, כי הוא "לקח את הסיכון" בנתינת מחיר כולל, והרווח הוא שלו, ואם כן מה תועיל בקשת רשות מבעל הבית, הרי בכך שלוקחים בקבוקים סגורים מחסירים מבעל האולם. ונמצא שההתקשרות היא כללית, כלומר שהזמינו מן האולם ״עבודה״ ולא קנו כל פריט ופריט ולכן הכל שייך לאולם, ורק התחייב לעשות ״עבודה״ ולארח האורחים. ומה שטענתם בשאלה שכיון שהבקבוקים כבר הונחו בשולחן אז הם של בעל האירוע או של אורחיו, כיון שכבר הוצאו, לענ"ד אין זו טענה חזקה, וכבר כתבנו שיש מחלוקת מתי המאכל נקנה, מה עוד שבמקרה שלנו נראה שהבקבוק הוצא על דעת שימוש בתוך האולם, ולא ללקיחתו הביתה, שהרי אין לדבר סוף, וזה וודאי שלא כדעת בעלי האולם. על כן נראה פשוט שאין האורחים וכן בעלי השמחה רשאים לקחת עימם בצאתם מהאולם שמחות "צידה לדרך" כגון בקבוקי שתיה סגורים, שכן ודאי בעלי האולם מקפידים, הואיל ויכולים בעלי האולמות לעשות בהם שימוש חוזר בסעודות אחרות, ואכן כן נוהגים, הגם שיכולים האורחים לפתוח ולשתות כל עוד הם במקום, מכל מקום על לקיחת בקבוקים סגורים ודאי מקפידים, והוי לוקח שלא מדעת. אבל אם הבקבוק שתיה קלה כבר פתוח, שבאופן זה אינו מיועד לשימוש חוזר, שאין דרך לשמור אותו, או להקפיד עליו, ובד"כ נזרק, יש להתיר לקחת אותו לדרך, מה שאין כן כשהוא סגור. והוא לענ"ד פשוט. מסקנת הדברים: ישנם הלוקחים בקבוק שתיה מאולם שמחות בסוף האירוע והדבר ברור לענ"ד שהוא גזל שהרי הוא מפסיד וגוזל את בעל האולם, שהוא לא נתנם אלא לשתיית המסובים ולא לקחתם לביתו, אמנם בקבוקי שתיה שהיו פתוחים כבר מותר לקחתם, שהרי אין דרך להביאם שוב בארוע הבא. וכבר העיר בזה כספר חמודי דניאל (ח"א עמ' רל"ד), וכך גם כתב הרה"ג שמואל פנחסי בשו"ת מנחת שמואל (ח"ג סימן ז'), וכן תראה בשו"ת שבט הלוי (ח"ד סימן רכה).