"כל מה שקנתה אשה, קנה בעלה"

התשובה

אולי קודם שנענה על גוף השאלה נפתח בהסבר קצר את הפרט ההלכתי שהזכרת "כל מה שקנתה אשה קנה בעלה". חכמים תיקנו שמעשה ידיה של האשה (משכורת עבודה) שייך לבעל. והבעל שמקבל את המעשה ידיים של אשתו מתחייב כנגד זה לתת לאשה מזונות ומעה כסף (סכום קטן לצרכיה האישיים). אשה יכולה לומר לבעלה שמעשה ידיה יהיו שייכים לה ומנגד היא מוחלת על המזונות ומעה כסף. אשה שלא אמרה כן לבעלה, אבל היא עובדת מעבר למה שמקובל שאשה רגילה עובדת, ההכנסה העודפת שייך לאשה ולא לבעל. ולכן, אשה שעובדת ולא אמרה איני ניזונית ואיני עושה, אסור לה לקחת כסף מבעלה ללא רשותו והרי זה גזל. ואם הבעל לא נותן לה מעה כסף, מותר לה לקחת את מה שמגיע לה. אשה שאמרה לבעלה איני ניזונית ואיני עושה או שהיא מכניסה תוספת משכורת, יכולה לקחת את הכסף שהיא מרוויחה לעצמה. באופן כללי, לקחת כסף ששייך לבעל אסור. (ע"ע בש"ע אבן העזר סימן ע' וסימן פ'). אלא שבימינו לא פשוט כלל לומר את הדין שהזכרת, כיון שהגבר בד"כ הוא לא מפרנס יחיד, והרבה פעמים ויכול להיות שזה המקרה גם פה שהאשה היא המפרנסת העיקרית, ואם כן, לא במקרה כזה עסקו חז"ל. בכל אופן יש עצה טובה לכל מקרה, והיא שתצטרכי לומר לה "הרי זה קנוי לעצמך למטרה מסוימת". או שתאמרי לה "על מנת שתעשי מה שתרצי בלא רשות הבעל". ואז הכסף שייך לאשה ואין לבעל זכות בכסף. וזה עפ"י המבואר בשולחן ערוך (אבן העזר הלכות כתובות סימן פה סעיף יא) "נתן לה אחד מתנה על מנת שאין לבעלה רשות (בה), קנה הבעל, והרי היא כשאר נ"מ (נכסי מלוג), אלא אם כן התנה הנותן בגוף המתנה שיהיה לכך ולכך, כגון שיאמר לה: הרי המעות נתונים לך על מנת שתלבשי בהם או על מנת שתעשי מה שתרצי בלא רשות הבעל. הגה: נתן לה אביה מתנה, והתנה באחד מדרכים אלו, ואח"כ מת אביה והיא יורשה אותו, נתבטלה המתנה וזוכה בה הבעל כבשאר נכסי מלוג". ולעצם השאלה אם מותר לאשה להשתמש בכסף שנתן לה אביה, המשנה אומרת במסכת נדרים (פח.): המדיר את חתנו שלא יהנה ממנו, והוא רוצה לתת לבתו כסף, אומר לה "הכסף הזה נתון לך ובלבד שלא יהיה לבעלך רשות בו, אלא מה שאת נושאת ונותנת בפיך". כלומר, שמתנה זו לא תהיה שלה אלא למה שהיא נותנת בפיה, ובאופן כזה הבעל לא זוכה בכסף כיון שאין ראוי לאדם לזכות במה שבפי חבירו והם נשארים ברשות האשה. ונחלקו בגמרא רב ושמואל באיזה נוסח אמר לה אביה, שלדעת רב דוקא אם אמר לה "על מנת שאין לבעלך רשות בהם ומה שאת נושאת ונותנת בפיך", אז מועיל התנאי שבעלה לא יזכה בכסף, אבל אם אמר לה אביה, ולא דוקא אביה אלא כל אדם אחר, "על מנת שאין לבעלך רשות בהם ומה שתרצי תעשי בכסף הזה", זוכה הבעל בכסף, כי התנאי בטל והמעשה קיים. ושמואל חולק וסובר שאפילו אם אמר "על מנת שאין לבעלך רשות בהם ומה שתרצי תעשי" התנאי קיים ולא זכה הבעל בכסף. אמנם, כיון שיש מחלוקת בין רב ושמואל בנוסח שצריך לומר לאשה כדי שלא יזכה בה בעלה, יש לדון איך יש לפסוק בנדון שלנו, כי יש לנו כלל (בכורות מט:) "הלכה כמו רב באיסורים, והלכה כמו שמואל בדיני ממונות", ונדון שאלתנו האם נחשב כאיסורים או כממונות? ולהלכה פסק מרן בש"ע (אה"ע סי פה סי"א) שאם נתן לה אחד מתנה על מנת שאין לבעלה רשות בה, קנה הבעל, ודינו כנכסי מלוג. אלא אם כן התנה הנותן בגוף המתנה שיהיה לכך ולכך, כגון שיאמר לה: הרי המעות נתונים לך על מנת שתלבשי בהם או על מנת שתעשי מה שתרצי בלא רשות הבעל. עכ"ד. וזהו כדעת הרמב"ם וכן בש"ע יורה דעה (סי' רכב ס"א) פסק בסתם כדעת שמואל והביא את דעת רב ביש אומרים. ולכן הלכה למעשה: אם אביה אמר לה "על מנת שאין לבעלך רשות בכסף" בלבד, זכה בזה הבעל. אבל אם הוסיף ואמר "מה שתרצי תעשי בכסף" זכתה בו האשה ויכולה להשתמש בכסף לכל מה שתרצה.