למי שייך הכסף שנמצא בתוך הספה

התשובה

שאלה זו הובאה בחשוקי חמד (בבא מציעא כו ע"א), והשיב הגר"י זילברשטיין שליט"א שאין מצוי שיהיה בספה כסף וזה נדיר שהספה תתפרק והכסף יפול, ולכן לא הישיבה ולא ראש הישיבה זכו בזה, והכסף של הבחורים. עכת"ד. אלא שיש להעיר בזה, שהרי יתכן שהכסף הוא של היורשים, שהרי ביורשים אין צריך שחצירם תזכה להם, והיאוש, כלומר שנתייאשו היורשים (בכך שאמרו שלא חפצים בדברים שנשארו), הוי יאוש בטעות, שאילו היו יודעים שיש שם כסף לא היו מתייאשים. והנה כתב הסמ"ע (סימן רס סק"ב) שביאוש אמרינן שאילו הוה ידע לא היה מתייאש. וכתבו רע"א והנתיבות שמכל הראשונים משמע שהם חולקים על סברא זו. וכתב במשפט שלום (סימן קצד סק"ב) שהפקר בטעות לא הוה הפקר, ויאוש בטעות הוה יאוש. וטעם החילוק כתב בשו"ת מהר"ם שיק שהרי כל יאוש הוי בטעות, שאילו ידע שימצאנה אדם לא הוי מיאש וכו' מכל מקום כיון שסילק את עצמו יוכל כל אדם לזכות בו. עיין שם. ולכן כיון שהיורשים נתייאשו, והישיבה לא זכתה, זכו בזה הבחורים. עכ"ל הגר"י זילברשטיין שליט"א. ולי הקטן עדיין צריך עיון בדין זה, שעל פניו נראה שהיורשים זכו בכסף, שכן עצם הירושה היא קניין מיידי ואוטומטי שלא מצריך ידיעה. ומה שטען הרב שהיה יאוש שלא מדעת שהוי יאוש, לענ"ד קצת קשה לומר כן, שכן איך יכלו להתייאש מדבר שכלל לא ידעו עליו?! ונמצא שבמיתת הזוג מיד נעשו היורשים בעלי הכסף מדין ירושה, ולא היה יאוש כיון שלא הייתה כלל ידיעה. שוב ראיתי שכן כתב בשו"ת חבל נחלתו (יג סי' נד). ואם כן הוי יאוש שלא מדעת, שלא נחשב כיאוש (שהרי הלכה כאביי, כמבואר בבא מציעא כו,ב). ואולי יש לפשוט הספק על ידי חקירת האחרונים אם דין "יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש" נוגע גם להיתר הזכיה בזוטו של ים, או שאין קשר בין שני הנושאים. דעת הנחלת דוד (בבא מציעא דף כ"ב ד"ה שטף נהר) לבאר בדעת המגיד משנה, שכיוון שלמדנו בסוגיית "יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש" שתמיד יש צורך בידיעת הבעלים כדי להחיל את היאוש, כך גם בזוטו של ים - צריכים הבעלים לדעת שאבד להם החפץ ולהתייאש בעצמם (או שהתורה קבעה שהם מיואשים) עוד לפני שיגיעו ליד המציל. ויש בזה חידוש, שצריך את ידיעת הבעלים למרות שלא אכפת לנו תוצאת ידיעה זו, שהרי אפילו אם לא יתייאשו אנו קובעים שהיאוש חל בכל אופן. ובכל אופן צריך את דעתם. לעומת זאת, דעת האור שמח (על הרמב"ם וחידושי רבי מאיר שמחה על הש"ס) שכיוון שאין חיוב השבת אבידה בחפץ זה, כיוון שאבוד ממנו מכל אדם- מועיל היאוש גם כשהאבידה כבר בידו של המוצא. וזה בניגוד לאבידה רגילה שאין בה סימן שכל עוד לא היה יאוש הרי המוצא נחשב לשומר של הבעלים, וכאילו החפץ מונח ביד הבעלים, ואין יאוש בחפץ שברשותו, אבל בחפץ שהתורה פטרתו מהשבה, ולא נעשה שומר אבידה - הרי הממון כאילו מונח ברשות הרבים ולכן זוכה ביאוש. בכל אופן נמצאנו למדים במחלוקת הנ"ל (אפילו שקשורה לדין זוטו של ים, ויתרה מכך זה ב"כל שכן" במקרה שלנו) שלפי הנחלת דוד בכל מקרה צריך ידיעה של הבעלים, וללא ידיעה אין דין יאוש. אמנם לדעת האור שמח במקרה שאין חיוב השבה, אין חיוב ידיעה. אלא שבמקרה שלנו יש להסתפק, שאם הספה כבר הייתה זרוקה ברחוב, ליד האשפה, במקום שעשוי להפנות, הרי זה הפקר גמור, ולכאורה דומה לדין זוטו של ים, שלפי האור שמח לא מצריך ידיעת בעלים, שכן המציאות של הכסף שהוא כרגע אבוד מכל אדם, ודמי לזוטו של ים, שהתורה החילה על הבעלים יאוש, אף ללא ידיעתו (כמובן לפי האור שמח). אלא שבשאלתנו הספה עדיין הייתה במקום שמור (עדיין הייתה בבית) כשנמצא הכסף, וממילא לא דמי כלל לדין זוטו של ים, וממילא יאוש הבעלים מהספה לא הוי יאוש מהכסף, שהרי על הכסף לא הייתה ידיעה כלל. ונמצא שבשאלתנו לכל הדעות צריך ידיעת בעלים כדי להחיל יאוש. ואם כן הכסף עדיין שייך ליורשים. אלא שאף דין זה של זוטו של ים שעדיין במקומו (ועתיד להיות זוטו של ים) הוא שנוי במחלוקת כמבואר במרן (רסד, ה): ואם נשפך דבש לארץ הרי זה הפקר, וכל המציל לעצמו מציל: הגה: וי"א אפילו לא נשפך הדבש עדיין רק שנשבר הכד כל כך שהיה נשפך אם לא הציל זה, הוי הפקר. ע"כ. והנה מרן פסק כדעת הרמב"ם שדווקא כאשר כבר נשפך הדבש הוי הפקר ולא לפני, לעומתו הרמ"א פסק כדעת רש"י שכיון שעתיד להיות הפקר הרי הוא הפקר כבר מעכשיו. ולכאורה יכולים הבחורים (במידה והם אשכנזים) לטעון קים לי כהרמ"א. והרי הם מוחזקים. אלא שיש שסוברים שאף אם הספה עצמה הייתה נכנסת כבר למשאית זבל עדיין לא חשיב כזוטו של ים, שהרי עדיין אפשר להציל, והיו מקרים שרדפו אחרי משאית הזבל, ואף הגיעו להר הזבל ומצאו את אבידתם. ועיין בספר הנפלא חושן למעשה (ח"ב עמ' שפא). ונמצא למסקנת הדברים, שבצירוף סברת הנחלת דוד שאפילו בזוטו של ים צריך ידיעת בעלים, ובצירוף דעת מרן הש"ע הנ"ל, יש לתת את הכסף ליורשים, שהם הבעלים, וודאי שכך יהיה הדין אם השואלים הינם בני עדות המזרח. כנלע"ד.