מקצת דיני השבת אבידה.

התשובה

חשוב לציין שבתשובה זו באנו לסכם את עיקרי הדברים, ובטח שלא לתת תשובה מפורטת לכל דיני השבת אבידה, שכן ראויים דינים אלו [אעפ"י שכלפי העולם נראים כפשוטים] לכתיבת ספר נפרד. ניתן לומר שרוב המקרים של אבידות יוכרעו, לפחות בחלקם, על פי קיום וטיבו של סימן. קיומו, או היעדרו של הסימן, הוא שקובע (יחד עם קריטריונים נוספים) אם הבעלים מתייאש מאבידתו, או שהוא ממשיך לתלות תקווה שהאבידה תחזור אליו. שאלת ייאוש הבעלים תלויה באפשרות של מוצא להחזיר את החפץ לבעליו: עד כמה שהמוצא אינו יכול להחזיר את האבידה לבעליה – כך המצב כאשר אין סימן – הבעלים מתייאש ממנה (ומותר במקרים מסוימים למוצא לשמור את האבידה לעצמו). מה נחשב לסימן על פי הלכה? איך יש להחזיר אבידה שיש בה סימן לבעליה? איך יש לנהוג במציאה שאין בה סימן? מה הדין במקרה של מציאת כסף שיש בו סימן? הכרזה על מציאה כאשר אדם מוצא חפץ אבוד, וכאשר ברור למוצא שהחפץ אכן "אבוד", כלומר, כאשר ניכר שחפץ זה נאבד, ולא הונח שם – למשל, כאשר הוא נמצא ברחוב וברור שאם יישאר שם הוא יינזק או ייגנב – הצעד הראשון בהחזרת החפץ לבעליו הוא כמובן זיהוי הבעלים. זיהוי זה נעשה על ידי תהליך של הכרזה: על המוצא להכריז על מציאת האבידה, בתקווה שהבעלים יוכיח את בעלותו על ידי שיספק סימני היכר. השולחן ערוך [חושן משפט רסז, ג] פוסק, שיש להכריז על אבידה בבתי כנסיות ובתי מדרשות – מקומות שנקהלים שם רבים. כיום, המנהג הוא להשתמש בשלט או פתק כתוב, במקום הכרזה בעל פה. על השלט להיות תלוי במקום ציבורי וגלוי לעין, כדי לוודא סיכוי גבוה (כמה שיותר) שעוברים ושבים יקראו אותו. ברוב הערים והשכונות יש כיום עשרות אם לא מאות בתי כנסת. יתרה מזו, לא כולם מגיעים לבית הכנסת. או שמא האבידה נפלה מאישה, ולא מגבר הרגיל להגיע לבית הכנסת? מטרת ההכרזה היא לאפשר לכל מי שאולי אבד החפץ לתבוע אותו בחזרה [עי' במשנה, בבא מציעא ב, ו]. מהו גבול חובת ההכרזה? דרך מועילה להכרזה כיום היא על-ידי פרסום (חינם) בעיתון מקומי. ה'חתם סופר' [חושן משפט כב] פוסק, שפרסום בעיתון נחשב להכרזה כדין (הוא מתייחס לאבידה של משרתת שבעל הבית איבד עמה את הקשר). ייתכן אמנם שהבעלים אינו קורא רגיל של העיתון המקומי, אך יש להניח שמי שאיבד אבידה, ומודע ל"מדור אבידות" בעיתון המקומי, יקרא את המדור בניסיון לקבל בחזרה את אבידתו. ביחס לאבידות הנמצאות בסמוך למבנה ציבורי כלשהו, אפשרות סבירה היא לתלות שלט (כאשר הדבר מותר על פי חוק) בסמוך למקום מציאת האבידה. עצה זו מניחה שמי שאיבד את החפץ יחזור על עקבותיו בניסיון למצוא את החפץ, ויקרא את המודעה התלויה במקום. הצורך בסימן ניתן להכריז על אבידה רק כאשר יש בה סימן על פי דין, לפיו הבעלים יוכל לזהות את האבידה, ולתבוע את השבתה. בהיעדר סימן כדין, החפץ האבוד אינו יכול להיות מוחזר לבעליו, מחשש מהשבה לאדם הלא נכון (אם בטעות, ואם בכוונת הטעייה). השאלה המהותית ביותר היא מה נחשב לסימן על פי דין? "סימן" הוא סימן היכר ייחודי, שיוכל להוכיח את תביעת הבעלים על אבידתו. סימן שנוצר על ידי הליך של ייצור המוני, גם כאשר מדובר בייצור מוגבל (שעדיין יש ממנו עותקים רבים), אינו יכול להיחשב סימן על פי דין [עי' בסמ"ע, חושן משפט רסו, כח, ט"ז, שם]. עיקרון הסימן אינו למעט את הסיכוי הסטטיסטי לטעות. סימן חייב להיות הוכחה של בעלות, והוא חייב להיות די ייחודי. צבע של חולצה או מידתה אינם מהווים סימן, כיון שיש עוד חולצות דומות בעיר. סימן מתאים להחזרת חולצה היא רק סימן אינדיבידואלי: כתם, קרע, סימן היכר, וכך הלאה. אמנם, כל זה נכון רק במקום שידוע לנו על קיומם של חפצים דומים באותו האזור. כאשר אין אנו מודעים לחפצים דומים, כגון כאשר נמצא פריט ביגוד שאינו נמכר באותה העיר, ייתכן שמותג הבגד עצמו יהיה סימן ראוי. שאלה חשובה היא אם יש בכלל לחשוש לפריטים דומים באותו מקום. בעידן המודרני שלנו, התשובה לעתים קרובות תהיה שכן: יש לחשוב בכל מקום לקיומם של פריטים דומים, כך שיהיה צורך בסימן יותר ייחודי. לצרכי השבת אבידה, די בדרגה פחותה יותר של מובהקות (אין צורך ב"סימן מובהק"), ולכן אין ספק שאותה דרגת מובהקות – סיכוי של אחד מתוך מאה – מספיקה גם לעניין השבת אבידה לבעליה. מכאן שאם הסימן הוא נדיר למדי, ברמה של אחד מאלף, בוודאי שיהיה די בכך כדי לסמוך על הסימן לצורך זיהוי הבעלים. השלכה נוספת של הגדרה זו תבוא במקום שנמצא פריט שרשום עליו שמו של בעליו. השם עשוי להוות אמצעי זיהוי, כיון שהסיכויים של שני אנשים באותו העיר בעלי אותו השם (שם ומשפחה) הוא פחות מאחד מתוך אלף (בד"כ). מכאן שאין המוצא צריך לחשוב שיש עוד איש בעיר הנושא את אותו השם, ושאף הוא אינו מוצא חפץ דומה. מציאת כספים לעתים קרובות אנו מוצאים כסף אבוד – מטבעות ושטרות. האם סימן יכול להועיל להחזיר את הכסף לבעליו? אין סימנים מזהים במטבעות רגילות. העובדה שהמטבע הוטבע בשנה כזו או אחרת אינו יכול להוות סימן, כי יש כמובן מטבעות רבים של אותה השנה [שו"ע, חו"מ רסב, יג]. עוד נפסק בשולחן ערוך (הנ"ל) עפ"י הגמרא (ב"מ כה,ב) שאפילו כאשר יש סימן מיוחד במטבע, כגון סימן או שם שנכתבו עליו, עדיין אין בכך סימן על פי דין כדי להחזיר את המטבע לבעליו. הסיבה לכך היא שדרכם של מטבעות לעבור מיד ליד, ולכן יש לחשוש שמי שתובע את המטבע איבד מטבע אחר עם אותו הסימן, ואילו המטבע האבוד שייך למישהו אחר. כיון שאין בכסף סימן, וכיון שביחס לכסף ניתן להניח שהמאבד מודע לנפילת כספו (ולכן כבר התייאש ממנו), מותר למוצא לשמור את הכסף לעצמו. ואולם, הרמ"א [חו"מ רסב, יג, בשם הרמב"ן] מוסיף שישנם סימנים שכן מועילים אפילו לעניין מטבעות, כגון סדק במטבע (וכנראה שהוא הדין לקרע במקום מסוים בשטר). הרמב"ן מבאר שכיון שהסדק הוא סימן ייחודי, שוב אין אנו חוששים שהמטבע עבר ליד אחרת - כשם שאין אנו חוששים שמי שמוכיח את בעלותו על פי סימנים כבר מכר את החפץ לאחרים. חשש זה קיים רק כאשר אנו מניחים שיש כמה מטבעות הנושאים את אותו הסימן. כמו כן, כאשר כסף מסודר באופן מסוים, המראה שהכסף הונח באותו המקום בכוונה, כמות הכסף ומקומו המדויק מהווים סימן על פי דין [חו"מ רסב, יב, עי' שם בסמ"ע]. יש לציין שמיקום יכול להוות סימן היכר רק ביחס לחפצים שאין דרכם לשנות מיקום מפני עוברים ושבים וכו'. בנוסף, חז"ל ופוסקי ההלכה מתייחסים בעיקר למטבעות, שכאשר נפלו לבעליהם, אין דרך לבעליהם לדעת כמה מטבעות נפלו, ובאיזה אופן. ביחס לשטרות, הבעלים ידע לעתים קרובות כמה שטרות היו באוגדן של שטרות, כאשר מדובר בשטרות שהוזמנו מבנק או שטרות המקופלים אחד בתוך השני. במקרים אלו, יש להכריז על מציאת השטרות, ומי שנוקט בסכום המדויק יזכה בהם בחזרה. חפצים ללא סימן רוב המציאות כיום הן נעדרי סימן. כגון עטים, מצלמות (כאשר לא ניתן לזהות את הבעלים על פי תמונות בזיכרון), מגבות, מאכלים, וכך הלאה – כל אלה אין בהם בדרך כלל כל סימן. תיאור חפצים סטנדרטיים מעין אלה אינו יכול להוות סימן על פי דין. איך אם כן יש לנהוג כאשר נתקלים בחפצים אלה במצב של אבידה? בניגוד לכספים, לא ניתן להניח – למעט מקרים מיוחדים – שהמאבד מודע לאבידה, ושהוא כבר התייאש ממנה. אם כן, גם במקום שלא ניתן להחזיר את האבידה על פי סימנים, עדיין אין היתר למוצא לקחת את החפץ לעצמו: בעלותו של הבעלים עדיין תקיפה על החפץ. איך יש לנהוג? אם לא יגביה המוצא את החפץ, יש סיכוי סביר שהחפץ ייגנב או יינזק על ידי אחרים. מנגד, הגבהת החפץ על ידי המוצא אינו עשוי להועיל לבעליו, למעט האפשרות שמישהו יבוא ויעיד על בעלותו עליו. בשולחן ערוך הרב [מציאה, סעיף ב] מובא שיש למוצא להגביה את החפץ גם כאשר אין בו סימנים. כן פסק בתהילה לדוד, ולדעת רבי עקיבא איגר [ב"מ כו, בביאור דעת הנימוקי יוסף] עולה שיש חובה להגביה את החפץ גם כאשר אין אפשרות של השבה על פי עדות. מנגד, פוסקים אחרים כותבים שאין חובה להגביה חפץ שאין בו סימן, כיון שאין דרך סבירה להשיב את החפץ לבעליו. רבי עקיבא איגר [ב"מ כא, ב] כותב שזו דעת התוספות. בחידושי חמדת שלמה [כו, א] מסתפק בכך, ואילו האמרי משה [לז, ה] כותב שכך דעת הר"ן, ועולה מדבריו שיש לסמוך על דעה זו בהתעלמות ממציאות שאין בהן סימן. לאחר שאדם מגביה חפץ שאין בו סימן, לדעת פוסקים רבים אין היתר למגביה לשמור את החפץ לעצמו, גם אם לאחר מכן נודע לו שהבעלים התייאש ממנו. כיון שהגביה את החפץ (בזמן שלא היה ניתן להניח את ייאוש הבעלים – "באיסורא אתא לידו", אלא אם כן יתכוון שלא לזכות בחפץ ע"י ההגבהה שלו, ורק לאחר זמן שיהיה נראה בפירוש שישנו ייאוש בעלים, יוכל לזכות בחפץ), חל עליו חובת השבה, וחובה זו אינה פוקעת לעולם. כן נפסק בשולחן ערוך [רסב, ג; עי' בסמ"ע רס, מב וברמ"א רס, י]. בנסיבות אלה, על המוצא לשמור את החפץ "עד שיבוא אליהו", שעתיד להפגיש את הבעלים עם חפציו האבודים. בינתיים, מדובר כמובן בהסדר שאינו נוח במיוחד עבור המוצא. הוא, וילדיו אחריו, יצטרכו לשמור על האבידה. [חו"מ רסב, ד). חשוב לציין שאע"פ שאין להחזיר אבידה אלא בסימנים, הגמרא קובעת יוצא מן הכלל: כאשר מדובר בבעלים שהוא תלמיד חכם, יש להשיב את האבידה על פי "טביעות עין", גם אם אין בה סימנים קונקרטיים. הלכה זו נוגעת רק לחפצים שאינם חדשים, באופן שייתכן שיש לבעלים טביעות עין עליהם. ייתכן שבזמנינו כולם יסכימו שאין חובה להגביה מציאה שאין בה סימן, בוודאי כאשר מדובר במציאה שאינה מן היוקרתיות. כיום, כאשר חפצים סטנדרטיים מיוצרים בייצור המוני, קשה מאד להעלות על הדעת שיימצאו עדים שיעידו על בעלות אדם על חפץ הנמצא. מכאן שיש לבעלים עניין ורצון שהמוצא לא יגביה את החפץ, שכן כל זמן שהחפץ נשאר במקום אבידתו, יש סיכוי שהמאבד יחזור על עקבותיו וימצא את החפץ. לאחר שבא אדם ונטלו, יאפסו סיכויי הבעלים לקבל אותו בחזרה. כיון שניתן להניח את דעתו של הבעלים באופן שהוא אינו מעוניין בהגבהת האבידה, הרי שמצוות השבת אבידה לא תחול. בנוסף לכך, כיון שהיסוד המרכזי של מצוות השבת אבידה הוא להשיב אבידות לבעליהן, מובן הדבר שכאשר הגבהת המציאה רק מרחיקה את המטרה, לא תחול המצווה. מכאן נראה שבדרך כלל, יש להניח לחפצים שאין בהם סימן להישאר במקומם. עד כאן תמצית קלה של דיני השבת אבידה. מקווה שעזרנו. ברכה והצלחה.