גניבת דעת בנסיעה ברכב יוקרה

התשובה

איסור גניבת דעת מופיע בדברי שמואל בגמרא בחולין (צד, א): "אמר שמואל: אסור לגנוב דעת הבריות, ואפילו דעתו של עובד כוכבים". הגמרא שם מביאה דוגמאות שונות לכך, כמו שלא למכור לגוי בשר נבילה בחזקת שחוטה, ושלא יפציר אדם בחברו לסעוד אצלו כשהוא יודע בוודאות שחברו לא יבוא. איסור זה נוגע למקרים רבים המצויים בחיי החברה. הראשונים והאחרונים נחלקו בשאלה מהו הציווי ממנו נובע איסור זה, האם משום 'לא תגנוב' או משום 'מדבר שקר תרחק'. עוד נחלקו האם איסור זה הוא מן התורה או רק מדרבנן. וכך פוסק הרמב"ם: "אסור לאדם להנהיג עצמו בדברי חלקות ופיתוי. ולא תהיה אחת בפה ואחת בלב, אלא תוכו כברו... ואסור לגנוב דעת הבריות, ואפילו דעת הגוי" (משנה תורה לרמב"ם, ספר המדע, הלכות דעות, פרק ב'). וכך פסק מרן הש"ע (רכח, ו). והנה מפסיקת רבותינו מוכח שאיסור ‘גניבת-הדעת’ אינו פחות בחומרתו מגניבת ממון, משום שהדעת היא הדבר היקר ביותר שיש לאדם. וכבר למדנו שרבנו יונה כתב בספרו שערי תשובה (שער ג’ קפד), שאצל החכמים ‘גניבת-דעת’ חמורה עוד יותר מגזל. אלא שבנידון שאלתנו אין זה ברור לאסור מצד גניבת דעת, ונבאר מעט. בגמרא (חולין צד, ב) מובא מעשה שניתן ללמוד ממנו יסוד לענייננו. האמוראים רבא ורב ספרא יצאו לדרכם, והלכו אל מחוץ לעיר, ופתאום פגשו את אחד מנכבדי הרבנים, מר זוטרא בנו של רב נחמן, שהיה בדרכו אל עירם. חשב מר זוטרא בליבו שהם יצאו מן העיר לכבודו, כדי להקביל את פניו, ואמר להם: לשם מה חכמים שכמותכם היו צריכים להטריח את עצמם כל כך לכבודי? ענה לו רב ספרא: למעשה, לא ידענו שאתה עומד לבוא, וסתם הלכנו בדרכנו ופתאום ראינו אותך. ואמנם אם היינו יודעים שתבוא, היינו מכבדים אותך עוד יותר. לאחר שנפרדו ממר זוטרא, שאל רבא את רב ספרא, למה היית צריך לצער את מר זוטרא ולומר לו שלא יצאנו לכבודו, הרי היתה לו נחת-רוח מכך שחשב שיצאנו לקראתו לכבדו, ואתה ביישת אותו בזה שהצהרת שלמעשה לא יצאנו לכבודו. ענה רב ספרא לרבא, והרי אם לא הייתי אומר את האמת היינו מטעים אותו וגונבים את דעתו, שהיה חושב שבאמת יצאנו לכבודו. השיב לו רבא, הוא הטעה את עצמו, שהרי היה יכול להעלות בדעתו שאולי במקרה הלכנו כאן בדרכנו, ואנחנו לא עשינו מאומה כדי לגנוב את דעתו, שיחשוב כאילו כבדנו אותו. ולכן אין לנו בזה שום אשמה. וההלכה כדברי רבא, ומכאן יש ללמוד, שאיסור ‘גניבת-דעת’ הוא רק במקרה שאדם גורם במעשה או בדיבור לחבירו לחשוב עליו דברים טובים שאין בו, אבל אם חבירו מעצמו חושב עליו דברים טובים, אין חובה להעמידו על טעותו. ורב ספרא היה ידוע כמהדר מאוד במידת האמת, ולכן העדיף לומר את האמת למרות שלא היה מחויב לעשות כן. ע"כ. בשאלתנו המציאות היא שהרבה מאוד אנשים נוסעים ברכבים חדשים שבעצם ממושכנים לחברת ליסינג, כלומר הרכב לא באמת של הנוסע, אלא הוא משלם עליו שנים של תשלומים חודשיים, אבל בעיני העולם הוא נוסע ברכב חדש ומשדר שבאמת יש לו את האפשרות לרכוש רכב כזה. אם כן, לכאורה במקרה שלנו ניתן לומר שהקבלן לא גונב דעתם של הלקוחות, אלא הם מטעים את עצמם, שכן הם היו אמורים להבין שיש מציאות שהרכב לא באמת משקף את המצב הכלכלי של הנוסע בו, וזוהי מציאות שכיחה. ובד"כ החילוק במקרים של גניבת דעת תלוי בהסתברות של הדבר, לדוגמא, אם אדם מגיע לבני ברק לסידורים ונכנס לחתונה של חבר, אין צורך לומר לו שהוא לא הגיע לאירוע במיוחד בשבילו, וזה שהחבר חושב כך, אין זו גניבת דעת, שהוא הטעה את עצמו, שהיה לו לעלות על דעתו שיש לאותו חבר סידורים בבני ברק, וזה דבר שכיח (וכך פסק הגריש"א זצ"ל), אולם במקרה שבו האירוע הוא במקום רחוק שלא מצוי להיות שם (כגון במטולה או בבית שאן), הרי לא ניתן לומר במקרה כזה שבעל האירוע הטעה את עצמו, שכן מהי ההסתברות שלאדם יש סידורים במקום כזה בזמן הזה, ולכן צריך להודיעו כדי לא לגנוב את דעתו ושיחזיק לו טובה בחינם. אולם צריך לסייג את הדברים. כל יסוד זה של "הוא הטעה את עצמו", נלמד מהגמרא הנ"ל, ושם לא הייתה שום כוונה מצד אותם חכמים לגנוב דעת, או ליצור רושם מסוים, אלא זה קרה מאיליו. לעומת זאת בנידון שאלתנו, השואל אומר במפורש שהסיבה לכך שהוא רוצה להגיע עם הרכב המפואר היא כדי ליצור רושם מסוים אצל הלקוחות של אדם מבוסס כלכלית שכדאי ובטוח לעשות איתו עסקים. ואם כן, לכאורה יש לו כוונה מפורשת "לגנוב דעתם", וליצור רושם שלאו דווקא אמיתי. אלא שעדיין יש לומר ולחלק בין המקרים. אם מדובר שאותו קבלן במצב כלכלי ירוד מאוד, ובנפילה עסקית, ואכן אין לו "גב" כלכלי, אזי יש בכך איסור של גניבת דעת, שכן כוונתו להטעות. אלא אם מדובר שבאמת יש לאותו קבלן יכולות כלכליות להיכנס לאותם עסקאות ולעמוד בהם בבטחה, אזי הוא לא מטעה את הלקוחות, שכן הם רוצים לדעת שיש לו יכולות כלכליות, ואכן יש לו, אלא שהם מבינים שיכולות כלכליות מתבטאות ברכב מפואר ויוקרתי, אזי הוא "עוזר" להם להבין את המציאות האמיתית כפי שהיא. ואין הוא אשם שהחברה שלנו "שוטפת" בכל עת את ראשנו בהבנות מוטעות שרכב יוקרתי הוא המבטא מעמד כלכלי, בעוד שישנם אנשים עשירים עד מאוד (הרבה יותר מאותם אלו שנוסעים ברכבים המפוארים) אלא שצנועים במעשיהם ואינם רוצים לבלוט. וכבר מזמן רכב יוקרתי אינו באמת משקף מצב כלכלי, ויש אנשים רבים שאין להם כסף "לגמור את החודש", והם רגע לפני הוצאה לפועל ופשיטת רגל ועדיין נוסעים במכוניות מפוארות. מסקנת הדברים: בנידון שאלתנו יש לחלק בין המקרים, במקרה שבו הקבלן מבוסס כלכלית ואכן יכול לעמוד בדרישה הכלכלית שנדרשת מצידו בביצוע עסקאות מסוג אלו, הרי שבנסיעתו במכונית מפוארת משקף את האמת שהלקוחות רוצים לברר, ועל כן אין בכך גניבת דעת. ובמקרה שבו הקבלן אינו אמיד כלכלית ורוצה ליצור רושם מוטעה ע"י נסיעה ברכב מפואר, הרי שיש בכך גניבת דעת.