הנדיב שתרם שמן זית

התשובה

כתב בספר חסידים [סימן תתס"ו הובא במשנ"ב סימן רמ"ב סק"ד]: אם שלחו לו דבר מאכל על דעת שיאכלנו בשבת, לא יאכלנו ביום חול, כיון שעל דעת כן לא שלחו לו. והוא מדיני חושן משפט משום חשש איסור גזל, כיון שיש אומדנא של דעת הנותן דנתן לו עבור שבת [חוט שני פ"א עמוד מ"ג]. אמנם, מהרמ"א [סימן תרצ"ד ס"ב] מוכח שמותר לאכול את המאכל ביום חול, כיון שפסק כדעת הרי"ף [ב"מ מח ע"ב] והרמב"ם [פ"ב מהלכות מגילה הט"ז] שעני שקיבל מעות לצורך סעודת פורים רשאי לשנות ולקנות בו מה שחפץ [יעויין במה שכתבנו בזה בהליכות מועד פורים - מהדורה קמא עמוד ק"ע], ואם כן הוא הדין בענייננו, שיכול לאוכלו בחול אף אם שלחו לצורך שבת. אכן, גם שם יש מחמירים בזה [משנ"ב סק"ד]. ולכן לכתחילה ראוי להחמיר. והנה בשו"ת חוות יאיר [סימן רל"ב] דן בשאלה הבאה: אדם קיבל במתנה יין לקידוש שבת, אלא שאינו רוצה לקיים את המצווה על ידי שימוש במתנות, אלא רק להוציא מממונו כדי לקיים את המצווה למהדרין. האם רשאי להשתמש ביין לשתיה באופן שאינו צורך הקידוש? ומסכם החוות יאיר את הכללים הללו להגדרה הלכתית: "אם הנותן מקפיד, יש להשתמש לפי רצונו. ואם לא יעשה כן, יש לחשוש לגזל. ואם אינו מקפיד במיוחד, ניתן להמיר את רצונו ברצון המקבל". אלא שהשבות יעקוב חולק על החוות יאיר, וסובר שמותר לעני תלמיד חכם לשנות מדעת הנותן. ומכאן לענייננו, לפי החוות יאיר יוצא שיש לברר מה הייתה דעת הנדיב? האם רצונו לעזור לאברכים באופן עקרוני, והשמן זית מהווה את התירוץ לרצונו לעזור, ואם כן אפשר ואפילו ראוי לשנות מרצונו ולהשתמש בשמן קנוי, או שרוצה דווקא בהדלקת הנר שידליקו בזה דווקא נר חנוכה. ולכן אי אפשר לשנות מרצונו. ולכאורה לפי הלך הדברים, נראה שמטרת הנדיב היא שהאברכים יעשו מצוות הדלקת נרות בשמן שלו, כדי להיות שותף במצווה, שאם לא כן, מדוע אינו תורם להם את השמן, או דבר אחר בזמן אחר בשנה? ולכן נראה שאסור לשנות מדעת הנותן. ואם ננסה לסכם את הדברים בקצרה: ישנם מקרים בהם המשנה מדעת הנותן עובר באיסור - כאשר ברור שהנותן מקפיד על כך, שהזכות תשאר אצל המקבל ולא יעביר הלאה, יש איסור להעביר. כגון, הנותן צדקה לעני שאין לו פת לאכול, מקפיד שבעלי חובות לא יגבו ממנו. שו"ע [יו"ד רנג, יב]: "מי שצריך לבריות ושט אחר פרנסתו ונתנו לו צדקה, אין בעלי חובות יכולים להפרע ממה שגבה בצדקה". ישנם מקרים שאין לשנות מדעת הנותן לכתחילה, אך אם שינה אינו עובר באיסור - כאשר בעל החפץ מעדיף שזה שמחזיק בחפץ יעשה עם החפץ דבר מסויים, אין לשנות לכתחילה. כגון, שומר על חפץ אינו רשאי להעביר לשומר אחר לשמור, אך אם עשה זאת אינו עובר באיסור. רי"ף [ב"מ כ.]: "אין השואל רשאי להשאיל ולא השוכר רשאי להשכיר, הני מילי לכתחלה..." ישנם מקרים שבהם מותר לשנות - כאשר הנותן נתן דבר שלא יחזור אליו עוד, ואין לו הפסד מכך שהמקבל יעשה בו כרצונו, מותר לו לשנות מהיעוד אליו קיבל. כגון, עני שקיבל כסף לסעודת פורים מותר לו לקנות בו נעלים. שו"ע (או"ח תרצד, ב) "אין משנין מעות פורים לצדקה אחרת. הגה: ודוקא הגבאים, אבל העני יכול לעשות בו מה שירצה". אולם יש לכאורה עצה שתספק את שני הצדדים, (והיא עצתו של החוות יאיר עצמו בתשובה הנ"ל) והיא להדליק את נרות חנוכה בשילוב של שני השמנים, ויהיה זה וזה גורם, וזכות המצווה תעמוד לשניהם. לפני שנסיים את התשובה, נוסיף ונאמר שיש עניין גדול להשתמש בשמן האישי של המדליק ולא מתרומה, אף ללא הסגולה שהוזכרה כאן. שכן בשו"ת חוות יאיר הנ"ל [סוף סימן רלב] כתב שאפילו אם המוצר שנשלח לו הוא טוב יותר, מכל מקום יש יותר הידור ודקדוק מצווה אם קונה הדבר מכיסו, כדי שלא יהיה מסיטרא דחינם, והוסיף שהדבר גם מסתבר וגם יש לזה ראיה מהזוהר. עולה מן האמור: מתוכן השאלה והצגת הדברים נראה שדעת הנותן הייתה שידליקו עם השמן נרות חנוכה, ולא רק להיטיב עם האברכים, ולכן קשה להתיר לשנות מדעת הנותן. ישנה עצה לשלב את שני השמנים (בבחינת זה וזה גורם) בהדלקת נרות החנוכה. כנלע"ד.