מקרר שהיה מונח בשטח משותף ונזרק לאחר התרעה כללית של ועד הבית

התשובה

הנה כתב בש"ע (חו"מ סימן קסא סעיף ה'): "אחד מהשותפין בחצר שבקש להעמיד בה בהמה או ריחים, או לגדל בו תרנגולים, חבירו מעכב עליו. וכן שאר דברים שאין דרך בני המקום לעשותם בחצרותיהם, בכולם השותפין מעכבין זה על זה". לאור דברי הש"ע הנ"ל, ברור שבשטחי מעבר כגון חדרי מדרגות, אין דרך בני אדם להניח חפצים, ובזה אין צורך בהחלטת רוב כדי לאסור את ההנחה, אלא אפילו דייר אחד יכול לעכב בעד שאר השותפים, שלא לחרוג מהמנהג. אולם, בשטחים משותפים שאינם שטחי מעבר, כגון בקומת המחסנים, שם הנחת חפצים אינה גורמת להפרעה ממשית במעבר, אין בזה מנהג רווח לאסור או להתיר, ולכן צריך החלטה של רוב הדיירים. כיוון שוועד הבית נבחר לצורך ניהול הבניין וקבלת ההחלטות בעניינים השוטפים הנוגעים לו, דין החלטת הוועד כדין החלטת הציבור עצמו, כל עוד הוועד אינו חורג בהחלטותיו מהסמכויות שניתנו לו. בפרט, בנידון שאלתנו, כיוון שוועד הבית פרסם מודעה בעניין זה, והדיירים בככלותם או רובם לא התנגדו להחלטתו, הרי זה מורה על הסכמה להחלטה, והווי כהחלטת הציבור, רובו או כולו, שמחייבת את כלל הדיירים. מלבד הדיון העקרוני, האם ישנה סמכות לוועד הבית להוציא חפצים המפריעים למעבר, יש לדון, במידה והוחלט להוציא, האם ועד הבית רשאי להשליך חפצים אלו לאשפה. הש"ע (חו"מ סימן שיט סעיף א') כתב: "מי שהכניס פירותיו לבית חבירו שלא מדעתו, או שהטעהו עד שהכניס פירותיו, והניחם והלך, יש לבעל הבית למכור לו מאותם הפירות כדי ליתן שכר הפועלים שמוציאין אותם ומשליכים אותם לשוק. ומדת חסידות הוא שיודיע לבית דין וישכירו במקצת דמיהם מקום, משום השבת אבידה לבעלים, אף על פי שלא עשה כהוגן". והרמ"א הוסיף: "ויש אומרים דצריך להודיעו תחלה, ואם נאנסו לאחר שהודיעו, פטור". מבואר, שניתן להשליך חפציו של אדם לרחוב, אף שיתכן שיאבדו ויתקלקלו, אלא שיש להודיע לו קודם הפינוי. אלא שיש לשאול, האם הדין זהה גם בהשלכת חפצים לאשפה, שאז לכאורה המשליך מאבדם בידיים? מלשון הרמב"ם (הל' חובל ומזיק פרק ו הלכה א) עולה, שאף על פי שיש רשות להוציא, אם שברם בידיים, חייב. ולכאורה הוא הדין להשליכם לאשפה. אבל בחוות יאיר (סימן קסה) כתב, שמותר לזרוק בגדים לחוץ, גם במקום שברור שהם יתקלקלו מחמת הגשמים, ואם כן הוא הדין בנידון דידן, שאין לחייב אף על פי שהשליכו לאשפה. והנה דיירים בבניין משותף השתתפו בקניית בניין עם מחסן רק על מנת שהמקום הזה ישמש כמקום אחסון של דברים נחוצים ושמישים ולא כמחסן לגרוטאות. ולצערנו, הרבה פעמים אנשים מצאו להם פיתרון לבעיית האגירה שלהם בכך שהם משליכים כל חפץ שכבר לא בשימוש אצלם לעבר המחסן של הבניין, ובכך בעצם מונעים שימוש תקין ונורמלי של כל שאר דיירי הבניין. לפיכך, כל זמן שלא הודיעו לדיירים על פינוי החפצים או שלא נתנו להם די זמן כדי לפנותם, מאחר והם הניחו עד אז את חפציהם במחסן, בידיעת או בהסכמה בשתיקה של שאר הדיירים, נחשב הדבר כמניח ברשות, ולכן מי שישליכם למקום שאינו משתמר דינו כאדם המזיק וחייב על כך בדיני אדם, כי הוצאת חפץ ממקום משומר למקום שאינו משומר נחשבת כמזיק בידיים וחייבים על כך בדיני אדם (כמבואר בקצות החושן סי' שיט ס"ק ג ובנתיבות סי' רצא ס"ק ז וס"ק יד). אבל, אם הודיעו לבעלי החפץ להוציאם ולא הוציאו אותם, הם הפסידו לעצמם בזה שהשאירו חפצים שלהם במקום שאסור להם להשאירם, ואין השותפים צריכים בעל כרחם לאפשר לשכנים הנ"ל להשתמש בחלקם שבמחסן בתור אתר אכסון גרוטאות. וכך כתב במשפטי התורה (ח"ב סימן סה). ובמשפטי יוסף (ח"א חו"מ סימן לט), ועיין עוד באגרות משה (חו"מ ח"ב סימן נו) ובספר פסקי המשפט (סימן שיט אות א') במה שהעיר בזה. מסקנת הדברים: במידה ותלו שילוט שמתריע, ופרסמו זאת במקום גלוי לכל (ועדיף גם לשים פתק בתיבת כל דייר), ונתנו זמן יעד מסוים שבו החפצים יפונו ויהפכו להפקר, הדבר מותר מעיקר הדין, אמנם רצוי ונכון היכן שאפשר להשתדל למצוא את הבעלים וליידע אותם. דיני ירושה