תאונת רכב לפני העברת בעלות
השאלה
ראובן בא לידי הסכמה עם שמעון בעניין קניית רכבו של שמעון. שווי הרכב לפי המחירון היה 30 אלף ₪, אלא מכיון שהמוכר התקשה במכירת הרכב מאחר שעבר תאונה הסכים למוכרו ב - 17,500 ₪. הקונה נתן למוכר 8,500 ₪ על חשבון קניית הרכב וסיכמו ביניהם שכאשר תסודר העברת הבעלות של הרכב במסמך הרגיל על שם ראובן הקונה הוא ישלים כל שאר הסכום. בינתיים, בהסכמת הקונה נשאר הרכב במשך מספר שבועות אצל המוכר כי לא היה לו עדיין רכב אחר. במרוצת תקופה זו, לקח הקונה את הרכב שלש פעמים לשימושו האישי, באחת הנסיעות הללו שטף את המנוע של הרכב וסידר בו עוד דבר קטן שהיה זקוק לו לנסיעה. יום לפני שהמוכר רצה לתת לקונה את הרכב ולהעביר את הבעלות עליו לקונה, כאשר הרכב עמד בחניה שלו ליד ביתו, פגע בו רכב אחר בצורה שהרכב נקבע כיורד מן הכביש. הביטוח שהיה למוכר הסכים לשלם לו עבור הרכב 28,000 ₪. עתה בא הקונה וטען שהכסף הזה של הביטוח מגיע לו, כי הרכב שלו לאחר שקנה אותו ע"י תשלום דמי הקדימה, ועתה נחשב שהביטוח קנה ממנו את הרכב בסכום זה. ואילו המוכר מוכן לתת לקונה רק 12,000 ₪ כולל ה- 8,500 ₪ שקיבל ממנו בעבר. הקונה גם טען במהלך הדיון בין שני הצדדים כי שלשת הנסיעות שלו ברכב בעת שהרכב היה עוד ברשות מוכר נחשבות כקנין משיכה ברכב (לאחר שהעירו לו כי קנין משיכה קונה במטלטלין). הבעיה הבסיסית היא האם המוכר נקרא עושה סחורה בפרתו של חבירו בקחתו לעצמו את כסף הביטוח או לא?
התשובה
בדין זה כבר עסק הגר"נ אורטנר רב העיר לוד (בקובץ בית הלל יח עמ' כג), והרחיב שם כיד ה' הטובה עליו. ואנחנו פה ניגע בקצרה בנידונים ההלכתיים סביב שאלה זו, בתוספת נופך משלנו בס"ד. ראשית יש לברר האם התבצע קניין, ובעצם השאלה העיקרית היא למי שייך הרכב? הנה בש"ע (חו"מ קצח, א) מבואר דבר תורה מעות קונות אבל חכמים תקנו שלא יקנו המטלטלים אלא בהגבהה או במשיכה דבר שאין דרכו להגביה (וכיון שמשך או הגביה קנה אף על פי שלא נתן המעות) (טור). וממילא לכאורה לא התבצע כלל קניין במתן ה – 8,500 ₪ למוכר. אלא שעדיין יש לומר שאעפ"י שאין הכסף מבצע קניין עפ"י גזרת חז"ל בכל אופן בש"ע (חו"מ רד, א) כתב: מי שנתן דמים ולא משך המטלטלים אף על פי שלא נקנו לו המטלטלים כמו שנתבאר, כל החוזר בו בין לוקח בין מוכר לא עשה מעשה ישראל, וחייב לקבל מי שפרע, ואפילו לא נתן אלא מקצת הדמים: וכן תראה בש"ע (חו"מ רא, א). וממילא מבואר שאם חוזר בו המוכר הוא יתחייב במי שפרע, ולכן עפ"י דין אינו יכול לחזור בו. מה עוד שיש להוסיף שעפ"י מה שפסק הש"ע (חו"מ רא, ב), מועיל מנהג מדינה כדי להחיל קניין וז"ל: כן כל דבר שנהגו התגרים לקנות בו כגון ע"י שנותן הלוקח פרוטה למוכר או על ידי שתוקע לו כפו (או במקום שנוהגים הסוחרים שמוסרים לקונה המפתח) (הגהות מיימוני פ"ז דמכירה) וכן כל כיוצא בזה: ע"כ. ואכן מנהג העולם ודעתם הברורה היא שכסף יוצר קניין, וכך היום נוהגים לקנות בכל מקום. וממילא מועיל הקניין כסף מדין סיטומתא. בנוסף הרי הקונה לקח את הרכב לנסיעה כמה פעמים, ואף אם נאמר שהכסף שנתן לא קנה, הרי הנסיעה שלו ברכב היא עצמה מעשה משיכה, והרי מטלטלין נקנים במשיכה. אלא שעדיין יש לומר שלקיחת הרכב מספר פעמים לנסיעה לא נחשבת לקנין משיכה, כי לא התכוין לעשות קנין משיכה, ובעת מעשה קנין צריך להתכוין שבכך קונה, אבל כאן במקרה שלנו סבר הקונה שהרכב שלו ע"י נתינת המעות, ולכן יכול לבקש הרכב לנסיעה חד פעמית, אדרבה הרגיש שעשה טובה שעדיין מותיר הרכב לשימושו של המוכר. בנוסף, מצינו מחלוקת אם קנה קרקע ולא רשם בטאבו האם חל הקנין, ונראה שלגבי מכירת רכב בוודאי שכל עוד שלא עשו העברת בעלות רשמית אין סמיכות דעת שלימה לקניין הרכב. וראה בפתחי חושן (ח"ז פ"ב סקי"ד) שהאריך בזה, שאף לאלו שלא סוברים שאומרים דינא דמלכותא, במקרה שזוהי תקנה לטובת התושבים והכלל כולם מודים שבמקרה זו דינא דמלכותא דינא, והרי יתכן שיש שעבוד על הרכב או שייעשה שעבוד עליו לטובת המוכר, ולכן כל עוד לא נעשה שינוי בעלות ברשות הרישוי גם אין סמיכות דעת, כיון שהרי כל עבירות התנועה שהוא יעשה ברכב ייגבה מן המוכר עליו רשום הרכב. ומטעם זה לא משלמים את כל הכסף אלא בזמן שעושים העברת בעלות, ואכן גם בנידון שלנו, אמר הקונה כי ישלם את יתרת התשלום עם העברת הבעלות, ומוכח שאין סמיכות דעת מוחלטת רק לאחר העברת הבעלות. ולכאורה היה ניתן לומר בפשטות שהרי מי ששילם את הסכום הנ"ל (סכום הביטוח השנתי שבעקבותיו קיבלו את הכסף מהביטוח) הוא בעל פוליסת הביטוח. ולכן אין החברה משלמת על רכב אלא משלמת לבעל הפוליסה. (פשוט שרכב לא מבוטח לא יקבל שום תשלום מהביטוח, ואם כן גם אם נאמר שהבעלים מכר את הרכב לקונה, והתבצעה קנייה, זה לעניין שייכות ברכב ולא בפוליסה, ועל בעלי הרכב מיד לאחר הקנייה להעביר פוליסת ביטוח על שמם) ופשוט שאם אותו קונה היה עושה תאונה באשמתו בעת שלקח את הרכב מספר פעמים, שזה היה פוגע בפוליסת הביטוח של המוכר, שהרי הוא בעל הפוליסה. אלא שלכאורה עדיין יכול הקונה לטעון למוכר: "נכון שהפוליסה שלך, אבל אתה מקבל את הכסף עבור השבתת הרכב שלי", ו"כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו" (חו"מ שז, ה). אלא שלפי המבואר כיון שלא נעשה העברת בעלות אין גמירות דעת על הקניין, והרכב עדיין שייך למוכר, וממילא כסף הביטוח שייך לו, והצעת הפשרה שהציע לקונה (תשלום 12,000 ₪) היא יותר מהוגנת וצודקת לחלוטין. מסקנה: כספי הביטוח שייכים למוכר, והצעתו לפשרה היא אפילו מעבר לשורת הדין.