האם נברשות כלולות במכירת הבית
השאלה
אדם התעניין בבית מסוים, ראה אותו ומאוד התלהב (מאוד אהב את העיצוב של הבית), והתרצה לקנותו, לאחר חתימת החוזה התקשר אליו הבעלים ושאל אותו האם הוא מעוניין לקנות את הנברשות שיש בסלון, הקונה השיב לו (לאחר שהתעשת מעצם השאלה) שהיה לו ברור שהבית נמכר יחד עם הנברשות, ולעומתו טען המוכר אני מכרתי לך בית, ולא עיצוב פנים, וממילא לעולם לא התכוונתי להקנות לך את הנברשות. מה הדין?
התשובה
הנה כתב מרן (חו"מ ריד יא): המוכר את הבית מכר כל הדברים הקבועים כגון דלת ונגר ומנעול והאצטרובל ומכתשת הקבועה והתנור והכירים והריחים אם הם קבועים, ואת מלבנות הפתחים המחוברים בטיט. (וי"א דחיבור ביתידות לא מיקרי חיבור) (עיין בב"י) ולא מכר את המפתח אפילו הוא קבוע בדלת ולא מכתשת המיטלטלת ולא את הקלת ולא את מלבנות כרעי המטה ולא את מלבנות החלונות, אף על פי שהם מחוברים בטיט, מפני שהם לנוי. ואם אמר לו הוא וכל מה שבתוכו כל אלו מכורים, אבל לא גג ויציע ובור ודות ומחילות: (הר"ן ונ"י פ' המוכר הבית) (וי"א דאם כתב לו כל מה שבתוכו הוי כאלו כתב לו ולא שיירית וכו' וע"ל סי' זה סעיף ב':) ומבואר שהמוכר בית סתם ולא פירש מה מכר עמו, אין נכללים במכירה אלא דברים המשמשים לדיור בבית וקבועים בו. ובכוונת המושג "מחוברים אליו" הכוונה מחוברים אליו כגון דלת ומנעול וכן רחיים ותנור וכריים הקבועים בקרקע, הם שנמכרים עם הבית, ודברים שאינם כל כך מצרכי הבית אינם נמכרים עם הבית אלא אם מחוברים בטיט אבל אם מחוברים רק ביתידות (וכיום זה מסמרים וברגים) וכדומה הרי זה ספק אם חשוב חיבור לענין זה (שו"ע ורמ"א וסמ"ע ס"ק מה), אמנם עיקר ההבחנה הוא שכל שקשה לפרק חיבורו חשוב כחיבור בטיט, ודברים העשויים לנוי יש בהם ספק אם נמכרים עם הבית אפילו אם מחוברים בטיט. להלכה, כל דבר שיש בו ספק אינו מכור, וכן בכל מקום שיש מנהג ידוע מה נמכר עם הבית הולכים אחר המנהג, וכן במקום שהחוק מפרש מה נמכר עם הבית הכל מכור כפי החוק, אף שלא מפורש בשטר המכר, שהרי דינא דמלכותא דינא במקרים אלו (ראה פת"ש סק"ד וסק"ה) . ואם אמר בלשון "מוכר הבית וכל מה שבתוכו" כלל במכירתו גם הדברים שאינם קבועים בו, ואפילו עשויים לנוי, ובלבד שהם תשמישי הדיור בבית ולא תשמיש האדם עצמו (עפ"י הש"ע הנ"ל). ומכאן נלמד שתנור, מכונת כביסה, מקרר, מזגן או נברשות וכן כלים ומכשירים חשמליים המצויים בבית, אף אם הם כבדים ואין רגילים לטלטלם, מכל מקום מכיוון שאינם מחוברים לבית אין הם נמכרים עמו בלי שיפרש כן (פתחי חושן פרק יד הערה סד). ודברים המחוברים לבית כגון בתי מנורה, מזגן וכו' יש לומר שנמכרים עם הבית מכיוון שהם מתשמישי הבית, ואף שיש מהם שאינם מצרכי הבית, מכל מקום דינם כדברים המחוברים בטיט, ואפילו אינם מחוברים בטיט אלא במסמרים וכד' יש לומר שהם נמכרים עם הבית, על פי דברי המנחת פיתים, שכל דבר שקשה לפרקו נחשב כמחובר בטיט. אמנם נברשות העשויות לנוי אינן נמכרות עם הבית, אף על פי שהן מחוברות לבית, וכמבואר בש"ע (הנ"ל) לגבי מלבנות החלונות, שכל דבר העשוי לנוי אינו נמכר עם הבית אפילו הוא מחובר אליו בטיט. ראה שו"ת אגרות משה (חו"מ חלק א סימן נג). ופשוט שכל הדברים אמורים כשאין מנהג ידוע בדבר. וראה בספר הנפלא שמרו משפט (ח"ו סי' עד) שדן בנושא דומה לשאלתנו אלא שבמקרה שם מדובר בפלורוסנטים, וכתב, שכיון שהמנהג בסתמא שלא לפרקם, על כן זכה בהם הקונה (כאשר היו קיימים בזמן שראה הקונה את הדירה וכו'). עיי"ש. אלא שבשאלתו מצויין שהיו אלה פלורסנטים מיוחדים, ושמא אינו דומה לדין פלורוסנטים רגילים, ולענ"ד כל מקרה צריך להיות נידון לגופו, בהתאם למיוחדות הכלי והרגילות ומנהג המקום להשאיר או להבדיל לפרק. מסקנת הדברים: נראה שהכל תלוי בסוג הנברשת (מחירה, המיוחדת שבה וכיוצ"ב), ובמנהג המקום, כלומר האם יש רגילות להשאיר נברשות מעין אלו לקונה או שמא הרגילות לפרקם. ובכל אופן, מה שלא מפורש בחוזה במפורש אינו ניתן להוצאה, והכל הולך אחר הפירוט בחוזה, ולכן הדין עם המוכר שאינו חייב להשאיר לקונה את הנברשות.