מקק בתוך חבילת הפיתות

התשובה

שלום וברכה. קודם שנעבור לגוף השאלה אולי כדי לציין פרט נוסף וחשוב שרבים לצערי אינם מודעים אליו. אעפ"י שנגרם עוגמת נפש, צער וביזיון, יש מציאות של טעות אנוש, ויש מציאות של מום במקח, ופשוט שניתן לקבל החזר כספי, או מוצר חדש מקביל חילופי, אמנם מהדין ההלכתי לא ניתן לדרוש "פיצוי", שכן בית דין אינו מחייב על עגמת נפש וכיוצ"ב. ואם בעל המאפיה מחליט מעצמו מתוך רצון טוב לתת ללקוחות הרגשה טובה, פיצוי הולם ורצון לחזור לקנות אצלו, הרי זו זכותו, אך ודאי שלא חובתו. ולכן גם אי אפשר לדרוש זאת מהדין, ובטח שלא על ידי איומים כאלה ואחרים. אמנם לאחר שכבר נתבצע הדבר, וניתן פיצוי מרובה, יש לעיין האם נתינת הפיצוי הייתה כמתנה או שמא יש עדיין גזל בדבר. הנה פסק מרן הש"ע (רמב, א): הנותן מתנה מחמת אונס שאנסוהו ליתן אינה מתנה, ואפילו קיבל עליו אחריות נכסים בשטר, ואפילו אם אינו מוסר מודעא, אי ידעינן באונס אינה מתנה. לפיכך המוסר מודעא על המתנה, כתבינן ליה אף על גב דלא ידעינן באונסיה, שהרי אפילו היתה המודעא שקר כיון שגילה בדעתו שאינו חפץ במתנה הרי היא בטלה. אלא שעדיין יש לדון בשאלתנו שכן החבורה אינה איימה פיזית על המוכר או בממון (שיקחו כסף בכוח) אלא איימו עליו שיעשו לו בושות, וצריך עיון האם במקרה כזה נחשב לאונס. והנה הנותן מתנה באונס הרי זו אינה מתנה (מרן הש"ע חו"מ רמב,א) וכתב בסמ"ע (סימן רמב אות א') מצינו שאונס אינו דוקא אונס גדול של יסורין והכאות, אלא כל שלא נוח לנותן, ונותן מחמת לחץ, ואינו בלב שלם, נחשב לאונס. ואם כן בוודאי שאונס מחמת איום לא גרע מאונס דלא ניחא ליה. וכן כתב בספר שולחן ערוך הרב (הל' נזקי ממון סעיף יח) שמחילה ומתנה שאינה בלב שלם אינה כלום. וכך היא לשון מרן (רה, ז): אחד האונס את חבירו בשהכהו או תלאו עד שמכר או שהפחידו בדבר שאפשר לו לעשות: ומשמע מדבריו שגם הפחדה בדברים שאפשר לו לעשות נחשבת כאונס. אלא שהרמ"א חלק על הש"ע בדין זה, וז"ל: הגה: בין אונס הגוף בין אונס ממון, מיהו יש חולקין וס"ל דאם הפחידו לאו כלום הוא דעביד אינש דגזים ולא עביד (מהרי"ק שורש קע"ו) ונמצא שיש מחלוקת האם הפחדה נקראת אונס. אמנם עדיין צריך עיון מהו גדר הפחדה. האם הפחדה לעשות מהומה שתגרום ללקוחות לצאת מהחנות או לא לקנות נקראת אונס? המהרי"ק (שורש קלב , קסז, קפה) לומד שאונס נקרא רק כשיש חשש שיפסידו. אבל מניעת טובה (ובמקרה שלנו מניעת רווח) אינה בכלל אונס (וכך הביא הרמ"א להלכה בשולחן ערוך, יורה דעה סימן רלב, יב) ובשארית יוסף (סימן טז) מוכיח שמניעת טובה נחשב אונס. ואולי יש לומר שבנידון שלנו שהלקוחות כבר נמצאים בחנות ומתכוונים לקנות, הרי הוא כמפסיד את המוכר ולא רק מונע רווח (עפ"י הגמרא בבא בתרא כא, ב). ובנידון שאלתנו היה מקום לתלות זאת במחלוקת הש"ע והרמ"א, ולדעת הספרדים גם במקרה כזה הוי אונס, ואכן שייך פה גזל, מה שאין כן לדעת הרמ"א, אלא שיש לומר שבנידוננו, כיון שהבחורים כבר התחילו להרים את הקול ולעשות מהומות והתחילו לבצע בפועל את האיום, אם כן זה כבר לא בגדר "הפחדה", אלא ביצוע ממשי, וגם לשיטת הרמ"א יהיה אסור. מסקנת הדברים: במקרה שבו יש מום במוצר, ניתן להחליפו או להזדכות עליו, אולם לא ניתן לדרוש פיצוי. בנידון שאלתנו המוכר לא התרצה מעצמו לתת את הפיצוי אלא עשה זאת כיון שאיימו עליו וגרמו מהומה במאפיה, מתנה זאת נחשבת כמתנה באונס, והיא צריכה לחזור לבעלים, שכן יש בה גזל.