חובת דיווח למקום העבודה על הנחה מהמדינה בתשלום הנסיעות החודשי

התשובה

בטרם נענה על גוף השאלה ניתן רקע לנושא זה. עובד, שליח, פועל וכדומה, שמצמצם הוצאותיו במזון, נסיעות, דיור וכדומה, אם דוחק את עצמו וממעט מהנוחות המקובלת בדרך כלל, כגון שבמקום לנסוע בתחבורה הולך ברגל, או שמוותר על האפשרות לדור במלון, והולך לאכסניה שאינה נוחה כל כך. הדין הוא, שיכול העובד או השליח ליטול את הכסף הנשאר מההפרש לעצמו, ואין לבעל הבית שום זכות בזה. הוא הדין לאדם שנשלח לשליחות וכדומה, וקיבל רשות להוציא הוצאות כרצונו, ומיעט בהוצאות, כגון שטרח למצוא תחבורה זולה יותר, אוכל זול יותר וכדומה, אם כל כוונתו בצימצום וחסכונות, כדי שההפרש יישאר לעצמו, ורק על דעת כן עשה כך, הדין הוא שהרווח לעצמו, אבל אם כל מה שחסך וטרח זה מחמת טבעו, ולא כדי שהעודף יישאר לעצמו, אינו רשאי לקחת את ההפרש. בכל האופנים לעיל שזכה העובד/השליח בהפרשים, זה דווקא שעשה איזו פעולה וטרחה כדי למעט בהוצאות, אבל אם בדרך מקרה נחסכה לו ההוצאה, כגון שעמד לנסוע בתחבורה ציבורית, ועבר שם חברו ואספו ברכבו בחינם, וכן אם לא היה אפשרות לעשות הוצאה גדולה, כגון שלא מצא מקום בבית מלון, ונאלץ לשכור אכסניה זולה יותר, וכן אם רשאי לרכוש כרטיס טיסה ישירה (שהוא יקר) ולא מצא, וקנה כרטיס זול יותר בתנאים פחות נוחים (תחנות ביניים, המתנה, מטוס לא נוח וכדומה), אין היתר לקחת את הכסף הנותר לעצמו, שהרי לא עשה שום פעולה וטרחה מצד עצמו לחסוך במלון, אלא זו מציאות קיימת, ולכן חייב להחזיר את ההפרש לבעל הבית. בכל הנ"ל, אם החזר ההוצאות מתבצע על ידי פירוט ההוצאות, שרושם השליח כל הוצאותיו, ועל פי הדיווח מקבל החזר, וכל שכן אם נדרש להביא קבלות וראיות על כל הוצאה, באופן כזה, אפילו אם הפועל קימץ ודחק עצמו בהוצאותיו, על ידי טרחה ופעולה מצדו, ועל דעת שייקח את ההפרש, אין להתיר לו להצהיר שקר כדי להרוויח ממון, ויש לחוש בזה לגזל גמור! שכיוון שבעל הבית גילה דעתו, שאינו משלם לו רק עבור מה שהוציא השליח בפועל, ואם חסך לו הוצאה מסוימת, אין רצונו לשלם עבורה כלל, ולכן אסור לפועל לקחת הממון, אפילו אין בעל הבית יודע שחסך. הוא הדין אם נתחייב המעביד לעובד דמי נסיעות, ועבר העובד דירה וגר עכשיו בסמיכות למקום העבודה, ואינו צריך כלל לנסיעה, עליו להודיע למעביד על השינוי ואינו רשאי לקחת דמי הנסיעות לעצמו בסתם. עכשיו נדון בשאלתנו: באופן כללי קיימים שני סוגים של החזרי נסיעות: סכום קבוע וקצוב שנכנס בתוך התלוש שכר כפי שנקבע בחוק – במקרה זה העובד לא צריך להגיש קבלות על הנסיעות כך שסכום זה נחשב כחלק משכרו של העובד. החזר הוצאות בכפוף להבאת קבלות והוכחה על נסיעה בפועל (החזר כספי שנקבע בין העובד למעסיק מעבר לדרישת החוק) החזר נסיעות מהסוג הראשון שייך לעובד, וגם אם יום אחד הוא נסע עם חבר ולא ברכבו הוא זכאי לקבל סכום זה, כי הסכום נכלל בשכר העבודה ולא תלוי בהבאת קבלות. לעומת זאת החזר נסיעות מהסוג השני ניתן לעובד רק בתנאי שיבצע את הנסיעה בפועל ויביא קבלות, אם העובד לא ייסע בפועל, הוא לא יהיה זכאי לקבל החזר. גם בהחזר מהסוג השני אם העובד עשה מאמץ בכדי לחסוך בהוצאות החיסכון שנוצר שייך לעובד ולא למעסיק, אך אם העובד הצליח לחסוך בנסיעה בלי מאמץ מיוחד החיסכון שייך למעסיק. לגבי החזר נסיעות, ההגדרה המקובלת היא שתשלום זה הינו חלק מהטבת השכר ולא החזר הוצאות (הראיה היא שלא מבקשים ממך לצרף כרטיסי נסיעה, וכך גם השיבה לי השואלת). זהו תשלום הדומה לרכיבי שכר אחרים המופיעים בתלוש כגון ביגוד והבראה. הם מופיעים בתלוש המשכורת באופן קבוע, וללא תלות בדיווח על הוצאות. לכן, אף אם נסעת בטרמפ לדוגמא הנך זכאית להחזר הוצאות. והנה בספר "נחפה בכסף" (ח"א שאלה ל) ראיתי שאלה מעניינת שדומה במקצת לנידון שאלתנו, שם המחבר נשאל על מעשה שקרה בקהילה מסוימת אשר מינתה את ראובן כשליח ציבור, ונתחייבה לשלם לו סכום מסוים כל חודש וגם לפרוע עבורו את המס לממשלה שם, וכך זה התנהל כמה שנים. באחת השנים הופיע שם השר שהכיר את ראובן ופטרו מן המס לממשלה. ראובן דורש מן הקהילה לתת לידיו את דמי המס שהקהילה הייתה אמורה לשלם עבורו לממשלה. וראשי הקהילה טוענים שהם לא התחייבו לשלם לידו מעות אלא לפרוע עבורו את המס, ולכן כיוון שהשנה פטרו השר מתשלום, הם פטורים, ואינם חייבים לתת לידיו מעות אלה. עם מי הדין? וכתב הרב זצ"ל שלכאורה היה מקום לפטור את הקהילה מתשלום דמי המס, וזה על פי הגמרא (ב"מ עז) שם כתוב: מי ששכר פועלים להשקות את השדה, ולפתע הגיע מטר והשקה את השדה, ההפסד הוא של הפועלים (הובא בש"ע בסימן שלד ס"א). דכל היכן ששניהם יכלו לדעת, או ששניהם לא יכלו לדעת, פסידא דפועלים הוא, משום שהם באים להוציא ממון. הוא הדין בענייננו, אף אחד משניהם לא ידע שיבוא שר העיר ויפטור את ראובן מתשלום, ולכן ידו של מי שמבקש להוציא מעות (ראובן) על התחתונה. אלא שקשה על זה מן הגמרא (כתובות קא,ב הובא בש"ע אהע"ז סימן קיד סעיף ח) שם מבואר שמי שנשא אשה ונתחייב לזון את בתה חמש שנים ואחר כך הלכה אותה הבת ונישאה, אומרים שבעלה יזון אותה, ובעל אמה ייתן לה את דמי המזונות שנתחייב. ולא אומרים שכיון שאינה צריכה עתה למזונות, ידה על התחתונה (וכבר ראיתי שהביא ראיה זו בשו"ת אבן ישראל סימן קנה אב"י). לכן נראה לו לחלק בין שני המקרים: לגבי שוכר להשקות את השדה דעתו של בעל השדה היתה לשלם רק עם הפועל יבצע את מלאכתו, אבל גבי סוגיית הזן את בת אשתו, אומרים שכוונתו הייתה להתחייב בכל אופן, שגם אם הבת לא תצטרך למזונות יפרע לה מעות. ובנידון דידן נראה לו לומר שהקהילה נתחייבה להוציא מכיסה ולשלם בכל אופן, וגם אם הוא יפטר מתשלום המס, יצטרכו לשלם לו, כיון שהשלים מלאכתו, עד כאן דבריו. ולפי דבריו יוצא כמו שכתבנו לעיל, שנראה שבכך שהחברה אינה מבקשת פירוט הוצאות וקבלות, הרי שהיא התחייבה לשלם בכל אופן, מה עוד שיש לומר שבנידון שאלתנו הרי שהשואלת שכרה שירותי עו"ד כדי להשיג את האישור הנ"ל כדי לקבל את ההנחה, ונחשב כמאמץ מצידה, ולא כדבר שבא ממילא, ועל כן היא זכאית לקבל את ההפרש. מסקנת הדברים: רשאית העובדת לקחת את הפרש הנסיעות לעצמה ואינה צריכה לדווח לחברה על ההנחה שקיבלה מהמדינה.