שימוש בחפץ לאחר טענת מקח טעות

התשובה

בשאלה זו יש לדון בכמה היבטים: טענת מקח טעות. שימוש בחפץ לאחר טענת מקח טעות האם נקרא מחילה, או שמא בכך שטען טענת מקח טעות, אף שימוש שלאחר מכן לא נחשב כמחילה. שימוש בחפץ כאשר האדם לא ידע ששימוש הוא מחילה. שימוש בחפץ כאשר הוא אנוס. כפי שביארנו כבר במקומות אחרים בספר, לא כל מום יכול לאפשר טענת מקח טעות, אלא דווקא מום רציני שמפקיע "שם רכב" ממנו (כמבואר בסימן רלב, ה), וכן אם פירש הקונה במפורש שהוא לא מוכן לקנות רכב עם פגם מסוים, כגון פגם במנוע או בשלדה (כמבואר בסימן רלב,ו). בתשובה זו אנו מבינים שהייתה טענה מוצדקת מצד התובע לביטול מקח. ועל כן אנו מתקדמים לשלב הבא. בעצם נידון זה של שימוש בחפץ מעיד על מחילה מבואר בש"ע (רלב, ג): המוכר לחבירו קרקע או עבד או בהמה או שאר מטלטלין ונמצא במקח מום שלא ידע בו הלוקח, מחזירו אפילו לאחר כמה שנים שזה מקח טעות הוא, והוא שלא ישתמש במקח אחר שידע במום, אבל אם נשתמש בו אחר שראה את המום הרי זה מחל ואינו יכול להחזיר. ע"כ. אולם בנידון שלנו ישנו עניין נוסף, שניכר שהקונה 'עם הארץ' ולא ידע שאסור להשתמש בו, ועומד וצווח שלעולם לא מחל, מה הדין אם רוצה להחזירו? וכן האם העובדה שזה הרכב היחידי שכרגע יש לו, ואין לו כסף לקנות אחר הוי כאונס? בספר אורחות משפט (נתיב צב סימן יז) כתב, שיש להסתפק במקרה שהקונה הוא עם הארץ והשתמש בחפץ לאחר שראה את המום, משום שלא ידע שאסור להשתמש בו, אם רוצה להחזירו ומורה היתר לנפשו שמכיון שחבירו לא החזיר לו עדיין את הכסף, לכן מותר לו להשתמש בו, אבל מכל מקום אינו מוחל בשום אופן וצווח שרוצה לחזור בו. וכתב על זה הפתחי תשובה (רלב סק"א), שלכאורה פשוט שאינו יכול לחזור בו אם השתמש בו מחסרון ידיעה, שחכמינו זכרונם לברכה לא נתנו דבריהם לשיעורין. וכיוצא בזה מצא בשטמ"ק (שיטה מקובצת), שאם לא כן, יש חילוק בין לוקח עם הארץ או תלמיד חכם. עכת"ד. ובנוגע לטענת בית הדין שבכך שנסע ברכב הוי מחילה, ותגובתו של התובע הייתה ש"לא הייתה לו ברירה", כבר הסתפק במעין זה בספר אורחות משפט (שם) אם ראה מום בדרך, כגון אם קנה סוס ורכב עליו ובאמצע הדרך מצא בו מום ורכב על הסוס בחזרה לעירו, ובדעתו לעמוד על זה בדין תורה, ואף על פי ,שהשתמש בו לאחר שראה את המום, זהו משום שלא היה לו ברירה והיה חייב להמשיך לרכוב עליו. וכתב עליו הפתחי תשובה, שבהשתמש משום אונס לכאורה פשוט שיכול לחזור בו (אלא שלגבי סוס לא שייך דין זה, מכיון שהוא דבר שעושה ואוכל כדלעיל והיה לו לומר הציור על העגלה וכיו"ב) ונשאר בצ"ע . אלא שעדיין יש לדקדק בלשון הארחות משפט המובא בפתחי תשובה, ששם המקרה הוא "בנסע על הסוס חזרה לעירו" ואולי יש מקום לדקדק מזה, שאם ראה המום בדרך הליכתו לעיר אחרת, אזי אסור לו להמשיך לנסוע עם הסוס לעיר ההיא, וכעין זה נמצא מפורש בשו"ת תועפות ראם (חו"מ סי כ"א) וז"ל: ואם כן בנדון דידן שנודע לו המום עוד באדעסא וכו' והוא הוליכו לבארדיטשוב הרי זה כנשתמש בו אחר שנודע מומו ותו אין יכול לחזור כלל וכו' שכל שמוליכו למקום אחר, אחר שנודע המום הוי כנשתמש בו ואינו יכול לתובעו עכ"ל. עיי"ש היטב. ואם כן יש לומר שבדווקא נקט הארחות משפט הנדון כשנוסע עם הסוס בחזרה לעירו. כיון שאין לו ברירה אחרת. וגם בערוך השלחן (סי רל"ב ס"ד) כתב וז"ל: ושימוש שמצד ההכרח כגון שהיה בדרך וכיוצא בזה וודאי דאין זה ראיה על מחילתו. עכ"ל. הנה רואים שהזכיר דוקא שימוש שהוא הכרחי, כגון הנמצא בדרך שאין לו ברירה אחרת. אמנם עדיין יש לעיין מה הדין במקרה (כגון בשאלתנו) שבו התובע מיד כשגילה את המומים, התקשר לנתבע ודרש ביטול מקח, האם גם במקרה זה שימוש בחפץ לאחר מכן הוי מחילה, או שמא כיון שאמר לו במפורש שהוא רוצה לבטל את המקח אזי אף בשימוש בחפץ לא ניתן לומר שהוי מחילה. והנה גם בנידון זה עסק הפתחי תשובה ( שם סי' רלב ס"ק א') בשם המחנה אפרים שאם נמצא מום במקח, והודיע, ואח"כ נשתמש בו, נראה שיכול לחזור בו, ולא אומרים במקרה כזה שמחל ואינו יכול לחזור בו. והעתיקו גם בספר דברי משפט. ראה שם בהרחבה. אלא שכתב, שבתשובת גליא מסכתא (סימן י') האריך לחלוק על דין זה, ומחלק בין טענת אונאה לטענת מומין, שבדיני אונאה גוף המקח ישר בעיניו, ועיקר טענתו היא על הוספת הדמים (כלומר אין בעיה עם המקח עצמו אלא עם המחיר. אב"י), לכן מועילה הידיעה למוכר כדי שידע שמה שהשתמש הקונה לא יהיה מחילה לתביעת ממון שיש לו, ושניהם רוצים בקיום המקח. מה שאין כן בטענת מומין שאין ביניהם טענת דמים (כסף), אלא שאינו מתרצה הלוקח בקניה, בודאי שאין שום תועלת במה שהודיע למוכר תביעת המום, כדי שיהיה לו רשות להשתמש בו, ובכך שהשתמש על כרחך שהתפייס על מומו וכו' וסיים הפתחי תשובה שדבריו דברי טעם, ונראה שהולכים אחר המוחזק. ע"כ. ולכן בנידון שאלתנו שהקונה כבר שילם על הרכב, הדין יהיה שלא נוציא כסף מהמוכר, ונפסוק כמו הגליא מסכתא שהשימוש הוי מחילה. יתרה מכך, צריך להעיר את תשומת ליבו של הקונה שגם במקרה והיינו פוסקים שיש כאן מקח טעות ועצם השימוש חשיב כאונס ואינו כמחילה על המום (אעפ"י שלא נראה כך להלכה), אזי יצטרך הקונה לשלם למוכר דמי שכירות רכב על כל הימים שהשתמש בו, על פי המבואר בש"ע (סי רלב סט"ו) שהמוכר קרקע לחבירו ואכל פירותיה ולאחר זמן נראה לו בה מום אם רצה להחזיר הקרקע לבעלים מחזיר כל הפירות שאכל ואם היה חצר ודר בו צריך להעלות לו שכר עכ"ל. ועיי"ש במפרשים שהאריכו בדין זה. ופעמים רבות זה אינו משתלם לקונה, ועדיף שידרוש תיקון או שבית הדין יעשו פשרה (וכן יש את העניין של תוספת "יד" בבעלות הרכב). כך נראה לעניות דעתי. מסקנת הדברים: מעיקר הדין אינו רשאי התובע לטעון טענת מקח טעות לאחר שהשתמש בחפץ. ואנו ממליצים להתפשר לפנים משורת הדין.