חיוב תשלום לשמרטפית שנרדמה

התשובה

הנה בשו''ע (חו"מ סימן שג ס"ב) נפסק ששומר שכר שישן בזמן השמירה חייב. ובב"י שם הביא מחלוקת ראשונים לגבי שומר שכר שתקפתו שינה באונס גמור, שיטת הנמוקי יוסף (ב"מ דף נג מדפי הרי"ף) היא שחיובו של שומר שכר הוא רק שהלך לישון מרצונו ולא כשנאנס בשינה שאז יהיה פטור ככל האונסים ששומר שכר פטור מהם. לעומת זאת, דעת הרשב"א היא שאפילו לא היה לשומר שום עצה להינצל מאונס שינה, בכל זאת חייב, כיון שזהו גזירת הכתוב לחייב שומר שכר בגנבה ואבדה אפילו כשהיה גניבת אונס, ושינה מוגדרת כגניבה ואבידה. אלא שבדברי הגאונים (כלל צו אות נב) דן אודות אדם ששכר את חבירו לשמור סחורתו בלילה, ותקפה עליו שנתו, וכשישן נגנבה סחורתו. וכתב בשם הטורי אבן, שבמקרה כעין זה חייב אפילו אם הוא היה שומר חינם, 'שהרי על דעת כך נשכר לשמור בלילה ולא לישון'. ולפי דברי הגאונים אולי קיים צד לומר בשאלתנו שעבודתה היא להיות 'שומר לילה' וממילא השינה שלה נחשבת לפשיעה. ובספר בינת המשפט (חלק י' סי' תסט סעיף ה') כתב: והנה מבירור שעשיתי הוא דבר מצוי ביותר שמאוחר בלילה שמרטפית נרדמת ואין זו פשיעה כלל, גם הורים ישנים ושומרים על ילדיהם כיון שבטבע האדם שהוא נרדם בשמירה על ילד הוא יתעורר מבכי של ילד אבל לא יתעורר לפעמים מדפיקות בדלת, לכן אין בזה פשיעה בשמירה והיא זכאית לשכר מלא על שמירתה. עכ"ל. ולענ"ד אין הדין כך, שהרי שכרו את השמרטפית על דעת זה, ומה שטען שאף ההורים נרדמים, אין זו טענה, שכן כיון שמשלמים לה על כך, וזה זמן מוגבל, ממילא מצפים לשמירה יתירה, ועל דעת זה שכרו אותה. ולא לניתן לדמות זאת להורים שנרדמים. וכן ראיתי למרן הגרע"י בעל היבי"א ולמרן בעל שבט הלוי זיע"א, שנחלקו בדין נהג שנרדם בשעת הנסיעה וגרם לאסון, האם יש לחייבו בנזיקין מצד מזיק בפשיעה? שבשו"ת שבט הלוי (ח"ח חו"מ סי' שא) העלה שבמקרה שהייתה הנסיעה ארוכה וקרוב לתחילת הנסיעה אירע האסון, נחשבת השינה לפשיעה, שנראה בעליל שמפני שלא ישן מספיק קודם הנסיעה אירע האסון. ואם אירע האסון קרוב לסוף הנסיעה, שאפשר שגם אילו היה ישן מספיק לפני הנסיעה ככל הצורך, מכל מקום היתה תרדמה נופלת עליו, קשה לקבוע שהוא אונס הקרוב לפשיעה. עכת"ד. מנגד כתב מרן הגרע"י זצוק"ל (בשו"ת יבי"א ח"ט חו"מ סו"ס ה') שבכל ענין נחשב פושע, מכיון שבשעה שהוא הרגיש שהוא עייף מהנסיעה היה לו לעצור בצד הדרך בכדי שינוח קצת מן הנסיעה ויחליף כח כדי להמשיך הנסיעה עד למחוז חפצו. וציין שם לשו"ת ויען דוד (סי' רנח) שכתב ששאל לנהגים מומחים למקצוע וכולם אמרו שאי אפשר שישן אדם פתאום בלי שירגיש עייפות, והיה לו להיזהר בכך. ואם נקיש את דבריהם לנידון שאלתנו, נמצא שלדעת בעל השבט הלוי אם שכירות השמרטפית הייתה לזמן ארוך, יש לחלק בין במקרה שנרדמה בתחילת השמירה, לנרדמה לקראת סופה. אולם לדעת מרן בעל היבי"א יש לומר שבכל מקרה נחשב לפשיעה, כיון שהרגישה השמרטפית קודם לכן שהיא עייפה, והייתה צריכה לעדכן את בעה"ב או לעשות כל מעשה בכדי שלא תרדם (תעשה התעמלות, תדבר בטלפון, תשתה קפה וכו'). אלא שעוד יש לחקור בכל שומר שמקבל שכר, האם השכר ניתן עבור השמירה, או על עצם אחריות החפץ מפני גנבה או אובדן? החילוק יהיה במקרה שבו לא שמר כראוי על החפץ ובכל זאת החפץ לא נגנב, האם יכול לדרוש מבעלי החפץ שכר אחריות החפץ? שסוף כל סוף החפץ היה מבוטח, שאילו היה החפץ נגנב או נאבד הוא היה צריך לשלם. וראיתי שנסתפק בזה רע"א בחידושיו על הש"ס (החדשים שבועות מט ע"א) ע"ש, וכן נסתפקו בשו"ת יד אליהו (חלק הפסקים סי' קיד דף עד ע"ב) ובשו"ת אמרי בינה (ח"ד אמרי אליעזר דף כ ע"ד) ונשארו בצריך עיון. עוד צריך לדון, שגם אם נחליט שלא צריך לשלם עבור הזמן שנרדמה, אך מה בנוגע לאותו זמן שהיא הייתה ערה, האם השינה שלה לבסוף ביטלה את כל השמירה שלה, הוא שמא צריך להפריד בין הדברים, ועל הזמן בו שמרה כראוי ודאי שצריכה לקבל תשלום מלא. ואף על פי שראיתי מי שכתב שעיקר זמן שמירת הילדים הינו בתחילת הלילה שאז הם ערניים בכל מרצם ועל כן יש להפריד את תשלומי שמירת הלילה המוקדמות מתשלומי שמירת הלילה המאוחרות כאשר הם עייפים ועל פי רוב הם ישנים. עכת"ד. הנה לענ"ד לא נראה לחלק בדבר, שכן הרבה פעמים ילדים קטנים קמים בזמן השינה, נחנקים, ופעמים אף מקיאים וכו' וודאי שחלק מהשמירה היא גם כשהילדים ישנים, ובמיוחד בתינוקות. אלא שעדיין יש לומר שגם בזמן שישנה יש בזה תועלת שמירה, כיון שעצם הנוכחות שלה בבית מרתיעה מפני גנבים וכו', וכן עצם העובדה שיש שמרטפית בבית גורמת לילדים תחושת רוגע. ולסיכום הדברים יש כמה צדדים כדי לחייב תשלום (במיוחד אם כבר שילמו): א. יש מי שאומר ששינה זה אונס, ומיכון שבפועל שמירתו הועילה, כלומר לא התרחש היזק, אזי צריך לשלם לו. ב. לא ידוע מתי נרדמה, ומסתבר שנרדמה לקראת סוף העבודה, ועל הזמן ששמרה יש צד גדול לחייב. ג. מיכון שבפועל שמירתה הועילה, יש מי שמחייב לשלם לה, מה עוד שיש הבנה שגם עצם הימצאותה במקום אעפ"י שישנה מועיל, תורם ושומר. מסקנת הדברים: אף שעדיין יש מקום לפלפל בדין זה, לענ"ד יש לשלם לשמרטפית את מלוא התשלום. ובכמעין זה פסק הגר"ש זעפראני שליט"א בספרו שמרו משפט (ח"ז סי' נד).