מזרונים שנפלו באמצע כביש ראשי

התשובה

שאלה יפה. הנה לכאורה כל השומע שאלה זו מיד "יתפתה" לדון האם אותם מזרונים נחשבים כדבר שיש בו סימן, האם מניינם, או צורת הקיפול ועטיפתם הוי סימן, ואז ממילא יהיה חובה להכריז על כך, שכן המאבד סומך על כך שהמוצא יכריז על כך וממילא אינו מתייאש. עוד אפשר לדון מדין "זוטו של ים", שכן חפץ הנמצא על כביש מהיר עתיד להידרס ולהינזק מיד, וממילא דומה הדבר לדין זוטו של הים (סימן רנט סעיף ז), שאעפ"י שיש סימן, ואפילו שהבעלים עומדים וצועקים שאינם מתייאשים, בכל זאת חז"ל הפקירו את ממונם, וממילא רשאי המוצא ליטול את החפץ ולא צריך להכריז. אלא שלא כל כך פשוט לדון זאת מדין "זוטו" שכן בדין זה החפץ אבוד ממנו ומכל אדם, ובמקרה של שאלתנו הדין אכן היה כן אם היה מדובר בחפץ קטן שלא ניכר על הכביש וממילא מסתבר מאוד שידרס, אלא שבנידון שאלתנו מדובר בשלושה מזרונים, והם ניכרים וגדולים, וממילא ישנה סכנה גדולה להתנגש בהם, ולכן מסתבר מאוד שאף רכב לא יתנגש בהם, אלא יעצור לפניהם, או בצידי הכביש, וינסה בכל דרך אפשרית למנוע התנגשות בהם, וכן יודיע ויתריע אצל המשטרה שיבואו לפנות אותם בהקדם כדי למנוע תאונה ח"ו. ועל כן לכאורה המוצא אותם עדיין יהיה חייב בהשבה, אם נחליט שמדובר בחפץ שיש בו סימן. ולכאורה היה מקום לומר להשיב את החפץ למשטרה, ושם יש מחלקת אבדות, והמאבד יוכל לגשת לשם ולקחת את אבידתו, אלא שגם בזה מצינו מחלוקת בפוסקים, שכן המציאות היא שמחזירים את החפצים (במקרה הטוב), ללא נתינת סימנים כראוי. אמנם בכל אופן יש הרבה מקום "להתפלפל" בשאלה זו, אבל כיון שקצרה היריעה, יש לומר שמעיקר הדין יכול המוצא לקחת את המזרונים, ולא צריך להכריז עליהם, אף במקום ובאופן שיש סימן מובהק. והטעם לכך הוא, שהכביש הזה הוא כביש שנוסעים בו עשרות אלפים בכל יום, ולצערנו רובם הגדול אינם שומרי תורה ומצוות. ואם כן, ממה נפשך, אם המאבד מחלל שבת (שכל דפריש מרובא פריש), אזי כבר ביארנו את דינו בסימן ק' בספר שהמיקל שלא להשיבו יש לו על מה שיסמוך, ואף אם נאמר שהמאבד הוא שומר תורה ומצוות, הרי שכיון שהמקום בו אבד החפץ הינו מקום שעוברים בו רוב אנשים שאינם בקיאים בהלכה (וישנם רבים ששמחים כמוצא שלל רב על מציאה כזאת), ועל כן לא יודעים ולא אכפת להם (בינתיים, עד שיזכו לחזור בתשובה בע"ה) ממצוות השבת אבידה, אם כן הבעלים מתייאשים, כי יודעים שאף אם תמצא האבידה בשלמותה, הרי שלא ישיבו אותה אליהם, ודומה ממש לאבידה בעיר שרובה גויים, שמעיקר הדין לא צריך להכריז, ושייכת למוצא, וכלשון מרן בש"ע (סימן רנט סעיף ג ): כיצד, המוצא מציאה במקום שישראל מצוים שם, חייב להכריז שלא נתייאשו הבעלים, ואפילו העיר מחצה עכו"ם ומחצה ישראל, או אפילו רובה עכו"ם, והוא מצאה במקום שרוב העוברים שם ישראל, חייב להחזיר. אבל אם רוב העיר עכו"ם, או אפילו רובה ישראל, ומצאה במקום שרוב העוברים שם עכו"ם, אינו חייב, אפילו אם ידע שמישראל נפלה ויש בה סימן שודאי נתייאשו הבעלים, וכגון שהוא מדברים שיש לתלות שידע מיד בנפילתו וכמו שיתבאר. ועוד כתב, (סימן רנט סעיף ה): אף על פי שמן הדין במקום שרוב עכו"ם מצויים, אפילו נתן ישראל בה סימן אינו חייב להחזיר, טוב וישר לעשות לפנים משורת הדין להחזיר לישראל שנתן בה סימן. (ואם הוא עני ובעל אבידה עשיר, אין צריך לעשות לפנים משורת הדין). וכבר השווה מרן הש"ע דין אבידת מחללי שבת לדין אבדת עכו"ם (סימן רסו סעיף ב'): חייב להחזיר אבידת ישראל אפילו היה בעל האבידה רשע ואוכל נבילה לתיאבון. אבל אוכל נבילה להכעיס הרי הוא אפיקורוס מישראל, והאפיקורסים ועובדי עבודת עכו"ם וישראל מחללי שבת בפרהסיא, אסור להחזיר להם אבידה כעכו"ם. מסקנת הדברים: נמצא שמעיקר הדין יכול המוצא לקחת את המזרונים לעצמו, כמובן במקרה שלא ראה מהיכן נפלו, ולא חייב להכריז. אלא שאם יבוא הבעלים (לא מצוי כל כך) וידרוש את האבידה, יש להשיב לו מלפנים משורת הדין, כפסק מרן הש"ע.