שיעור תורה קבוע מול מצוות כיבוד אם

התשובה

שורש הדין הוא שיש כאן שני עמודים גדולים, ואין ראוי להקל באחד מהם. מצד אחד, מצוות תלמוד תורה אינה רק מעלה רוחנית כללית, אלא חיוב גמור על כל איש ישראל. וכמו שפסק השולחן ערוך ביורה דעה סימן רמו סעיף א שכל איש ישראל חייב בתלמוד תורה, בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל יסורים, בין בחור בין זקן גדול, אפילו עני המחזר על הפתחים ואפילו בעל אשה ובנים, חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר “והגית בו יומם ולילה”. וכן פסק מרן באורח חיים סימן קנה סעיף א, שאחר שיצא מבית הכנסת ילך לבית המדרש ויקבע עת ללמוד, וצריך שאותו עת יהיה קבוע שלא יעבירנו אף אם הוא סבור להרוויח הרבה. הרי שאין קביעות עיתים דבר רך וגמיש שכל צורך רגשי או חברתי מזיזו ממקומו, אלא יסוד קבוע בחיי האדם. ומצד שני, מצוות כיבוד אב ואם היא מן המצוות החמורות שבתורה. הרמב"ם בהלכות ממרים פרק ו הלכה א כתב שכבוד אב ואם ומוראם מצוות עשה גדולה, ושקל הכתוב כבודם ומוראם בכבוד המקום ומוראו. וכן פתח השולחן ערוך ביורה דעה סימן רמ סעיף א: צריך ליזהר מאוד בכבוד אביו ואמו ובמוראם. לכן אין לומר בפשטות: יש לי שיעור ולכן אינני שומע כלל לבקשתי של אמי. זו לשון שאינה נכונה לא בהלכה ולא במידות. אבל גם אין לומר בפשטות להפך: אמא ביקשה ולכן כל קביעות התורה מתבטלת. ההלכה דורשת סיווג מדויק. היסוד המכריע נמצא בגמרא בקידושין לב עמוד א, שם מבואר שאם אביו אומר לו השקני מים ויש לפניו מצווה לעשות, לדעת איסי בן יהודה אם אפשר למצווה להיעשות על ידי אחרים, תיעשה על ידי אחרים והוא יעסוק בכבוד אביו; ואם אי אפשר, המצווה קודמת, מפני שגם הוא וגם אביו חייבים במצווה. ופסק רב מתנה: הלכה כאיסי בן יהודה. וכן פסק הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה פרק ג הלכה ד: היה לפניו עשיית מצוה ותלמוד תורה, אם אפשר למצוה להיעשות על ידי אחרים, לא יפסיק תלמודו; ואם לאו, יעשה המצוה ויחזור לתורתו. וכן נפסק בשולחן ערוך יורה דעה סימן רמו סעיף יח, שתלמוד תורה שקול כנגד כל המצוות, והיה לפניו עשיית מצווה ותלמוד תורה, אם אפשר למצווה להיעשות על ידי אחרים לא יפסיק תלמודו, ואם לאו יעשה המצווה ויחזור לתורתו. נמצא שהכלל הראשון הוא שתלמוד תורה אינו נדחה מפני כל עניין חשוב, אלא מפני מצווה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים, או מפני חיוב המוטל עליו עתה באופן אישי. אבל מצווה או צורך שיכולים להיעשות על ידי אחרים, או שאינם חיוב גמור עליו, אינם דוחים קביעות תורה קבועה. ועוד יש דין מיוחד ממש ביחס לשאלה זו, שהרי השולחן ערוך ביורה דעה סימן רמ סעיף יג פסק במפורש: תלמוד תורה גדול מכיבוד אב ואם. מקור דין זה בגמרא מגילה טז עמוד ב, שלמדו מיעקב אבינו שלא נענש על השנים שהיה בבית עבר, משום שגדול תלמוד תורה יותר מכיבוד אב ואם. ומכל מקום אין פירוש הדבר שכל בקשת הורה נדחית מפני כל לימוד בכל מצב, שהרי כבר נתבאר שאם מדובר בצורך ממשי של האב או האם שאי אפשר לאחרים לעשותו, עוסקים בכבודם ואחר כך חוזרים לתורה. אלא פירושו שכאשר עצם ההתנגשות היא בין רצון ההורה לבין בניין התורה של הבן, ובפרט כאשר מדובר במקום לימודו, שיעורו הקבוע, רבו, או מקום שבו הוא רואה סימן ברכה בתלמודו, אין ההורה רשאי לעקור את לימודו. וכעין זה נפסק בשולחן ערוך יורה דעה סימן רמ סעיף כה, שתלמיד הרוצה ללכת למקום אחר שהוא בוטח שיראה בו סימן ברכה בתלמודו, ואביו מוחה בו מחמת דאגה, אינו צריך לשמוע לאביו בזה. ומכאן לנידון שלפנינו. אם השיעור המדובר הוא שיעור תורה ממש, דהיינו שיעור שיש בו תורה, מוסר, יראת שמים, עבודת ה', מקורות תורניים או בניין נפשי על פי דרך התורה, ולא רק מפגש השראה כללי שאין בו תוכן תורני, הרי שהוא נכנס לגדר קביעות עיתים לתורה. ואם הוא גם שיעור קבוע של שנים, שמחזיק את האדם ומחייה אותו בעבודת ה', יש לו משקל גדול עוד יותר מצד הקביעות. אין זו רק שעה פנויה ביומן, אלא עמוד רוחני בחייו. אבל צריך לדייק בגדר האירוע המשפחתי. אירוע של בן דוד מצד עצמו אינו עומד בהכרח בדרגת מצווה המבטלת תלמוד תורה, אלא אם כן יש בו צד מצווה מוגדר, כגון שמחת חתן וכלה במקום שיש משמעות ממשית להשתתפותו, או צורך גדול של שלום משפחה, או כבוד האם באופן שאי אפשר למלאו בדרך אחרת. עצם הרצון של האם שיבוא עמה יכול להיות כמה דברים שונים מבחינה הלכתית. אם האם צריכה ליווי ממשי, קשה לה להגיע לבדה, היא מתביישת להיות לבד, היא נחלשת, או שיש לה צורך נפשי ממשי בבנה דווקא, ואין אדם אחר שיכול ללוותה באופן המניח את דעתה, אזי הדבר קרוב להיות בכלל כיבוד אם שאי אפשר לעשותו על ידי אחרים. במקרה כזה יש מקום חזק לומר שילך עמה, אך יעשה כל מאמץ שלא תיעקר קביעות התורה, אלא ישלים את השיעור בזמן אחר, ישמע הקלטה, ילמד באותו יום לפני כן או לאחר מכן, או לכל הפחות יקבע לימוד ממשי חלופי כדי שלא תישבר הקביעות לגמרי. אבל אם אין כאן צורך ממשי של האם, אלא בקשה חברתית כללית, כגון שלא נעים לה שייעדר, או שהיא רוצה שיבוא משום שזה אירוע משפחתי, ובפרט אם אפשר שתלך עם אחר, או שהוא יכול להגיע לאחר השיעור, או להשתתף בחלק מן האירוע, או לפייסה בכבוד ולומר לה שיכבד אותה בדרך אחרת, אין בזה כוח לעקור שיעור תורה קבוע. שהרי תלמוד תורה גדול מכיבוד אב ואם, וכל שכן כאשר אין מדובר בשימוש ישיר של האם אלא בבקשה להשתתפות באירוע משפחתי. אלא שגם כאשר הדין נותן שלא לבטל את השיעור, אסור להפוך את ההכרעה ההלכתית לפגיעה באם. מצוות כיבוד אב ואם אינה רק שאלה של חייב או פטור, אלא גם דרך דיבור, רכות, הכרה, פיוס ונתינת מקום. לכן אם הוא נשאר בשיעור, עליו לומר לה בלשון מכובדת ורכה: אמא, אני מאוד רוצה לכבד אותך, וזה חשוב לי. השיעור הזה הוא קביעות התורה שלי והוא ממש מחזיק אותי. אינני רוצה לוותר עליו, אבל אני רוצה למצוא דרך לכבד אותך: אבוא אחר כך, אלווה אותך לפני כן, אסדר לך נסיעה, אגיע לחלק מהאירוע, או אשב איתך בזמן אחר. בדרך זו הוא שומר על תלמודו ואינו מבזה את רצון אמו. ולמעשה נראה לחלק כך: אם האם זקוקה לו לצורך ממשי שאי אפשר להיעשות על ידי אחרים, או שהיעדרותו תגרום לה צער אישי משמעותי שאינו ניתן לתיקון בדרך אחרת, נכון שילך עמה, אך לא יבטל את התורה אלא יעביר את קביעות הלימוד לזמן אחר באותו יום או ישלים מיד לאחר מכן. זה בכלל מה שפסק הרמב"ם שיעשה המצווה ויחזור לתורתו. אבל אם האם רק מבקשת השתתפות משפחתית רגילה, ויש פתרון אחר סביר, או שאפשר להגיע לחלק מן האירוע בלי לבטל את השיעור, קביעות התורה קודמת, ובפרט בשיעור קבוע של שנים שמחייה את האדם ומעמיד אותו בעבודת ה'. במקרה כזה נכון שלא לבטל את השיעור, אך לעשות זאת בכבוד, בפיוס ובפתרון מעשי. ואם מדובר באירוע נדיר מאוד ובעל משמעות משפחתית גדולה, ויש חשש לפגיעה גדולה באם או בשלום המשפחה, אף שאין כאן בהכרח חיוב גמור מצד הדין, יש מקום לשקול מצד מידת חסידות ושלום משפחה ללכת, בתנאי שאינו מפקיר את הקביעות אלא משלים את הלימוד. אבל אין להפוך זאת לכלל קבוע, כי אם כל אירוע משפחתי מזיז את השיעור, בטלה מצוות הקביעות. הרי השולחן ערוך הדגיש שאותו עת צריך להיות קבוע שלא יעבירנו אף בשביל רווח גדול, וכל שכן שאין נכון שכל אי נעימות חברתית תבטל אותו. מסקנת הדין: קביעות עיתים לתורה קודמת לבקשה משפחתית רגילה, אפילו כשהבקשה באה מצד האם, כל עוד אין כאן צורך ממשי שלה שאי אפשר לעשותו על ידי אחרים. אולם אם האם צריכה אותו בפועל כליווי, תמיכה, שמירה עליה, או מניעת צער ממשי שאין לו תחליף, אז ילך עמה וישלים את שיעורו, מפני שכיבוד אם באופן שאי אפשר לעשותו על ידי אחרים דוחה את הלימוד לאותה שעה, ואחר כך חוזר לתורתו. ובנידון שהוצג, כל עוד לא ידוע פרט נוסף המלמד שהאם צריכה אותו דווקא לצורך ממשי, ההכרעה הפשוטה היא שאין לבטל שיעור תורה קבוע של שנים בשביל אירוע משפחתי של בן דוד רק מפני בקשת השתתפות כללית. אך חובה עליו לכבד את אמו מאוד, לפייסה, לעזור לה להגיע, להשתתף חלקית אם אפשר, או להשלים לה את תחושת הכבוד בדרך אחרת. הדרך הישרה היא לשמור על השיעור ככל האפשר, אך בשום אופן לא בגסות ולא בהתעלמות מרצון האם; ואם אין פתרון אחר והאם צריכה אותו באמת, ילך עמה וישלים את לימודו.