מחילה על חוב כספי מרוב תסכול
השאלה
עבדתי אצל אדם מסוים בעסק חדש שפתח במשך ארבעה חודשים. הוא לא שילם לי כי טען שהוא רק בהתחלה של העסק, ותכף "שיפתח לו המזל" כדבריו, אז הוא מבטיח להשלים לי את כל המשכורות בפעם אחת. לאחר תקופה עזבתי את העבודה הנ"ל, ובמשך כמה חודשים מאז, ביקשתי ממנו שוב ושוב, לשלם לי את הכסף שהוא חייב לי. לאחר מכן, שמעתי שהוא פשט את הרגל ונכנס לחובות, ריחמתי עליו... הוא בעל למשפחה גדולה, והחלטתי שלא "להציק לו". כיום, לאחר שנה, שמעתי שהוא פתח עסק נוסף והשתקם כלכלית, לכן ניגשתי אליו שוב לתבוע את החוב. הוא מצידו מודה שהוא היה חייב לי כסף, אך יחד עם זאת הוא טוען ששמע שאמרתי לחבר משותף, שאני מרחם עליו, ושאני לא חושב שהוא יביא לי את הכסף... ולכן, הוא הבין מכך, שמחלתי על החוב. ומעתה לאחר שמחלתי, הוא כבר לא חייב לי כלום. אני מצידי טוען, שכל מה שאמרתי שאני לא מצפה לכסף וכו', לא נאמר אלא מרוב תסכול, כי לא חשבתי שהוא יצליח להתאושש מזה, אבל עתה, כשאני רואה שהכל בסדר איתו, אני דורש את החוב עד לשקל האחרון... מה הדין?
התשובה
שלום וברכה. השאלה שלך היא עדינה מאוד, כי התשובה עליה תלויה רבות בהבנת פני הדברים בצורה מדויקת, האם באמת מחלת, או לא? בקיצור, לנסות להבין מבעד למילים ולמעשים שלך, ולאמוד - מה הייתה כוונתך האמיתית, באותם רגעים בהם דיברת עם אותו החבר. ובזה תלויה כל התשובה. נבאר מעט את סדר הדברים: הרמב"ם [בהלכות מכירה פרק ה הלכה יא] והש"ע [בסי' יב סעיף ח] פסקו שמחילה אינה צריכה קניין. וכן פסקו מרן הש"ע והרמ"א [בסי' רמא סעי' ב]: מחל לחבירו חוב שיש לו עליו, או נתן לו הפקדון שהיה מופקד אצלו, הרי זה מתנה הנקנית בדברים בלבד. הגה: ויש אומרים אפילו היה לו שטר או משכון עליו, אפילו הכי הוי מחילתו מחילה בדברים בעלמא. כלומר, מדברי הרמב"ם השו"ע והרמ"א, מבואר שמחילת חוב לא צריכה קניין, אלא די בדברים, כלומר דיבור בלבד, כדי להחיל את מחילת החוב. בשאלתנו, הייתה תביעה מלכתחילה, וכבר נוצר חיוב על המעסיק. אלא, שבמשך תקופה ארוכה לא פנה הנושה אל המעסיק בשל הנסיבות האנושיות הנ"ל. דבר זה (השהות) אינו גורע מזכויותיו כמבואר בש"ע [בריש סי צח]: אפילו שהה כמה שנים ולא תבעו אין אומרים מחל לו, כיון ששהה כל כך שנים ולא תבעו. וכן עולה מפסקו של הש"ע [בסי' סא סעיף ט] לגבי שטר שהאב לא גבה אותו וכעת הבן מבקש לגבותו, הרוצה לפסול שטר מפני שלא הוציאו בחיי אביו אין השטר נפסל בכך. הרי שניתן לגבות את שחייבים לו אף לאחר תקופה ארוכה. אלא שיש לברר את משקל דבריו של השכיר לחברו על כך שאינו תובע את המעסיק. אם דבריו נאמרו כדרך מחילה וודאית וגמורה יש לדון אם ניתן למחול שלא בנוכחות החייב. הבית מאיר [סי' לח סעי' לה] הסתפק אם המחילה מועילה רק במציאות שהיא נעשית בפני החייב, או כל שמחל לחברו זכה בכך שכנגדו, אף שלא שמע מהמחילה ושוב אינו יכול לתובעו, והסיק שמלשון השו"ע נראה שמחילה מועילה אף שלא נעשתה בנוכחות הלווה החייב, ואזי לא יוכל לגבות שוב מבעל חובו. אולם אם סיפר לו (השכיר לחבר) כדרך של סיפור דברים את המניע שלו לחדול מלתבוע את בעל חובו, אין לראות בכך מחילה גמורה, אלא חשיבה מציאותית של השקעת משאבים וזמן, מול יכולת גבייה. כלומר, הוא הבין שזה "לא הזמן" לבקש את החוב, בנוסף לרגשות אנושיים והתחשבות במצב בעל חובו, על כן יש לראות בכך כיאוש מתביעת החוב ולא יאוש ומחילה על עצם החוב. ניתן להבין מדברי השכיר שהוא מעולם לא הכריז ולא אמר שהוא מוחל לו על החוב. אף שחשב בליבו כך. ואף אם הוציא בשפתיו למכר שלו, אין לראות בכך מחילה אלא נימוק לכך שהוא לא פונה אליו שוב ולא ניגש לערכאות שיפעלו מולו. בנוסף, "המחילה" התבססה על כך שאין לו עוד אפשרות לגבות את המגיע לו, ולא שיער שכעבור זמן יוכל לקבל את כספו, והיה מקום לומר שזוהי מחילה בטעות, כפי שכתב המהרי"ק [שורש קיא] ופסק כן הרמ"א [בסי' רמא סעיף ב]. וכמו כן רעק"א [בסי' יב ס"ק טו] בשם הרשב"א, שאם סבר שאין בידו מעות, ויש לו, אינה מחילה. אלא שעדיין יש לדון בסברה זו, שכן בנידון שאלתנו, באמת לא היה למעסיק כסף באותה עת, אלא שלאחר מכן "התחדש מזלו", וראה בפתחי תשובה [שם סק"ג] שהביא תשובת זכרון יוסף [סי' ד'] שמחילה בטעות לא שייך, אלא בשנתגלה להמוחל, או לשניהם עכשיו, דבר שהיה בשעת המחילה ונעלם מהם, מה שאין כן על ידי דבר הנולד אחר המחילה. ולכן לא שייך לומר כאן דין "מחילה בטעות". בנוגע לטענת השכיר שהדברים נאמרו מתוך "תסכול". על פניו דין "תסכול", דומה לכעס, אלא שכעס היא דרגה חמורה יותר. בדין מחילה מתוך כעס הארכנו כבר בסימן פה ומסקנת הדברים, שמחילה בכעס אינה מחילה, כל שכן שלא נאמרה בלשון מחילה ממש. ובשאלתנו, לא נאמר לשון מחילה ממש. העולה מן האמור: המעסיק חייב לשלם את חובו כלפי השכיר, כיון שלא נאמרה לשון מחילה ממש, וכן ניכר ש"המחילה" נאמרה מתסכול ולא בגמירות דעת, מה עוד שנראה מדברי השכיר שהתייאש מלגשת ולדרוש את הכסף, אך לא התייאש מהחוב עצמו. כנלע"ד.