האם אפשר להפסיק התמכרות ברגע אחד

התשובה

זו שאלה מצוינת, והיא באמת מחייבת לדייק את כל היסוד. כי אם אומרים בצורה שטחית שהתמכרות היא רק מילוי של חלל, אז באמת קשה להבין איך אדם יכול להפסיק בבת אחת. הרי אם החלל הוא הסיבה, והחלל לא התמלא, לכאורה ההתמכרות הייתה צריכה להישאר באותה עוצמה. אבל האמת היא שצריך לנסח את הדברים קצת יותר עמוק. ההתמכרות אינה רק מילוי של חלל. היא גם בריחה מן המפגש עם החלל. וזה הבדל גדול מאוד. יש באדם כאב פנימי, ריק, פחד, חוסר שקט, בדידות או תחושה שהוא אינו מספיק, אינו אהוב, אינו שווה, אינו מסוגל לעמוד מול החיים. אבל לא תמיד עצם הכאב הוא מה שמפיל אותו. הרבה פעמים מה שמפיל אותו הוא הפחד מן הכאב. האדם אינו רק אומר: “כואב לי”. הוא אומר לעצמו בפנים: “אם אפגוש את הכאב הזה באמת - אני אתפרק. אם אשאר לבד עם הריק הזה - אני לא אחזיק מעמד. אם לא אברח עכשיו - משהו בי ימות”. וכאן ההתמכרות נכנסת. היא לא רק נותנת לו הנאה. היא נותנת לו תחושה של הצלה. היא אומרת לו: “אל תפגוש את המקום הזה. אל תישאר שם. בוא אליי ואני אוציא אותך לרגע מן השריפה”. ולכן האדם חוזר אליה שוב ושוב, לא מפני שהוא באמת חושב שהיא טובה, אלא מפני שבאותו רגע היא נתפסת אצלו כמקלט. עכשיו נבין מה קורה באותו רגע שבו אדם מפסיק בבת אחת. אין הכרח לומר שהחלל נעלם. בדרך כלל הוא לא נעלם. אין הכרח לומר שכל הכאב נרפא. הרבה פעמים הוא לא נרפא. אלא שקרה דבר אחר: נשברה האמונה שההתמכרות היא מקלט. עד עכשיו הסדר הפנימי היה כך: הכאב הוא סכנה, ההתמכרות היא הצלה. החלל הוא דבר שאי אפשר לשאת, ההתמכרות היא הדרך לשרוד אותו. האש שבחוץ תהרוג אותי, ולכן אני מוכרח לברוח לחדר. ואז בא רגע של זעזוע, רגע של אמת, רגע שבו האדם רואה בבהירות נוראה שהחדר שאליו הוא ברח אינו מציל אותו אלא שורף אותו יותר. הוא קולט שהסם, האלכוהול, ההימור, המסך, האכילה, התאווה או כל התמכרות אחרת - אינם באמת בורחים מן הגיהינום, אלא הם עצמם חלק מן הגיהינום. הם לא מוציאים אותו מן האש, הם רק מטשטשים אותו בזמן שהוא ממשיך להישרף. באותו רגע לא בהכרח כבתה האש שבחוץ. אבל השתנה היחס אליה. לפני כן הוא הרגיש: “את הכאב אני לא יכול לשאת, אבל את ההתמכרות אני יכול לשאת”. אחרי הזעזוע הוא מרגיש: “את הכאב אולי אני לא אוהב, אולי הוא קשה מאוד, אבל אותו אני עוד יכול לשאת. את ההתמכרות - לא. היא הורגת אותי”. וזו נקודת המהפך. החלל לא נסגר. האש לא נעלמה. אבל היא ירדה ממדרגת “איום קיומי” למדרגת “כאב”. וזה שינוי עצום. כי כל זמן שהאדם מאמין שהכאב הפנימי הוא איום קיומי, הוא מוכרח לברוח. אבל ברגע שהוא מגלה שהוא מסוגל לעמוד מול הכאב בלי למות, אפילו אם זה קשה, אפילו אם זה שורף, אפילו אם זה לא נעים - ההתמכרות מאבדת את כוח הכפייה שלה. כלומר, הדחף להתמכרות לא ניזון רק מן החלל. הוא ניזון מן ההרגשה שהחלל בלתי נסבל. אם האדם מגלה שהחלל כואב אבל נסבל, שהריק מפחיד אבל אינו ממית, שהבדידות קשה אבל אינה מפרקת אותו לגמרי - אז ההתמכרות כבר אינה מוכרחת. היא עדיין מפתה, היא עדיין קוראת, אבל היא כבר לא נראית כמו חבל הצלה. ולכן אותו אדם שעוזב בבת אחת לא בהכרח מילא את כל החסר. ייתכן שהחסר נשאר. אלא שהוא כבר לא מוכן להשתמש בהתמכרות כדי לברוח ממנו, מפני שהוא ראה שהתמכרות אינה תרופה לחלל אלא מערכת שמעמיקה אותו. היא לא פותרת את הבור, היא חופרת אותו יותר. היא לא מכסה את הריק, היא הופכת את האדם לריק עוד יותר. וזה עומק גדול: לפעמים אדם מפסיק להתמכר לא משום שהוא כבר שלם, אלא משום שהוא הפסיק להאמין לשקר שההתמכרות משלימה אותו. הוא עדיין רעב, אבל הוא כבר יודע שזה רעל. הוא עדיין כואב, אבל הוא כבר יודע שהבריחה הורסת אותו יותר מן הכאב. הוא עדיין עומד מול אש, אבל הוא כבר מבין שהחדר שאליו ברח מלא עשן וחנק. ומכאן מתחילה עבודה חדשה. כי אחרי שהאדם הפסיק לברוח, עדיין נשארת השאלה: מה עושים עם האש? איך חיים עם החלל? איך ממלאים אותו נכון? איך בונים קשר, משמעות, אמונה, סדר, אחריות, כבוד עצמי, גוף בריא, נפש מיושבת? לכן אין כאן סתירה לשיעור. להפך, זה מחדד אותו. בשיעור אמרנו שהתמכרות יושבת על חלל. עכשיו צריך להוסיף: ההתמכרות יושבת לא רק על החלל עצמו, אלא על הפחד לפגוש את החלל. וכשנשבר הפחד הזה, או כשמתברר שההתמכרות מסוכנת יותר מן החלל, האדם מסוגל לפעמים להפסיק בבת אחת - אף על פי שהעבודה העמוקה של המילוי עוד לפניו. הניסוח המדויק הוא כך: אדם יכול לעזוב התמכרות ברגע אחד, לא מפני שהבור נעלם, אלא מפני שההתמכרות הפסיקה להיראות לו כמו פתרון לבור. באותו רגע הוא לא בהכרח מצא מים חיים למלא את החלל, אבל הוא הבין שהדבר שמכר לו מילוי - בעצם מרוקן אותו. ומאותו רגע הוא מעדיף לעמוד מול כאב אמיתי מאשר להמשיך לברוח אליו דרך שקר שהורג אותו. וזה יסוד גדול מאוד בעבודת הנפש: יש ריפוי שבא ממילוי החלל, ויש התחלה של ריפוי שבאה משבירת האשליה שהבריחה היא הצלה. הראשון בונה את החיים מבפנים. השני עוצר את ההרס. שניהם אמת, אלא שהם שייכים לשני שלבים שונים.