מדבר שקר תרחק

התשובה

שאלה זו הובאה בספר "וישמע משה" (ח"ג סי' שיט) וענה לנו על זה הגרי"ש אלישיב זצוק"ל: "שקר?? לומר שקר? להרוויח כסף באמצעות אמירת שקר??? בשום אופן!" וחזר ושאל מה יעשה הטכנאי במצב זה? וענה "שיכנס לבית המזמין ויטול משם כסף בלא רשות וזה עדיף מלומר שקר". והגאון הגדול רבי חיים קנייבסקי זצוק"ל ענה שמותר לומר בלישנא דמשתמע לתרי אנפי (לשון המשתמע לשתי פנים) ובזה אין לחוש לאיסור שקר. אמנם הגאונים רבי מנדל שפרן, רבי נפתלי נוסבוים, רבי שלמה זלמן אולמן ורבי משה שאול קליין שליט"א, הסכימו שבנידון שאלתנו אין איסור בדבר, ומותר לטכנאי לומר דבר שאינו אמת כדי ליטול מן המזמין את הכסף המגיע לו. ע"כ. ונראה לענ"ד שיש הבחנה ברורה בין שקר שבין אדם לחברו, לבין מעשה רמייה שעלול לפגוע בסדרי בית הדין, אף אם לא יפגע באמת עצמה. ואם כן יוצא לדינא שמותר "לעוות" את האמת במקרה שלנו, כדי לקבל את סכום הביקור שמגיע לו, וזה מעין דין "פטומי מילי" שמופיע בגמרא בכמה מקומות (לדוג' בבא מציעא סו,א) שהיסוד שלו הוא לתת תחושה טובה לצד השני אמנם ללא התחייבות. אמנם אם אפשר, אזי רצוי וראוי שלא לשנות כלל מן האמת, אלא לומר "הייתה בעיה בהגדרות הדיגיטליות של המכשיר ועכשיו נכנסתי למערכת וסידרתי את זה כמו שצריך". לענ"ד זה אמור לספק את הצד השני שלא באמת מבין כמה שינוי ההגדרות הוא דבר פשוט, וזו מעין עצת הרב קנייבסקי זצוק"ל. כנלע"ד. וכיון שהוזכרה בשאלה המילה "תרעומת", אולי נבאר מעט מושג זה. בספר אור ישראל לג"ר ישראל סלנטר (נתיבות אור עמוד 210) כתוב שבש"ס מובאים כמה פעמים ענייני התרעומת, ולכאורה תמוה מה צריך להזכיר כלל מעניין התרעומת, הרי היה צריך רק להזכיר שאין עליו תביעת ממון, כי תרעומת בוודאי יהיה לו מעצמו. אולם ביאור הדבר הוא כי עניין התרעומת הוא קפידא וטינה בלב. והנה עבירות בין אדם לחברו אם יחטא איש לאיש, אפילו לא הקניטו אלא בדברים, צריך לרצות אותו ולפייסו (כבגמרא במסכת יומא דף פז), וכל זמן שלא פייסו, הנה עפ"י הדין רשאי להיות עליו תרעומות וקפידא, ורק אם חברו פייסו לא יהיה המוחל אכזרי מלמחול, וכן אם יחטא איש לחברו בדברים שבממון ע"י גרמא, אף כי גרמא בנזקין פטור, ואין עליו תביעת ממון, מכל מקום רשאי להיות עליו תרעומת. אולם שיהיה אדם על חברו תרעומת וקפידא על חינם זהו הוא עוון גדול מאד. ועל כל פנים כמו שתביעת ממון הוא דין, אם עפ"י משפטי התורה חייב לשלם, כמו כן תביעת תרעומת הוא דין, אם רשאי להיות עליו תרעומת עפ"י דין. וזה מה שאמרו חז"ל "אין לו עליו אלא תרעומת" וזה מה שאמרו שם במסכת בבא מציעא "תרעומת מאי עבידתיה", כלומר שבמקרה כזה אין רשאים שיהא להם תרעומת. ובתפארת ישראל על המשניות כתב שמדרגת תרעומת נמוכה אפילו מחיוב לצאת ידי שמים. ואמנם אין מכאן ביאור מהי התרעומת, אבל יש כאן ביאור מה אינה תרעומת, ובעיקר חשוב ללמוד מכאן שאין זה גדר של חיוב ממוני אלא קפידא וטינה בלב כפי שהגדיר הגרי"ס לעיל. (אוצר העיון בבא מציעא סי' נב). והנה בשאלה זו הרחבנו בגדרי ההיתר לשקר, וראינו לנכון לשתף את הלומדים במעשה קצר שמכיל בתוכו מסר גדול: מסופר על מרן הגרש"ז אויערבך זצ"ל שהתקשר פעם לאברך ת"ח וסיפר לו על קשיש חולה שהיה מאושפז בבית חולים והרופאים אמרו שאין דרך לסייע לו, ולכן הוציאו אותו מבית החולים, ועכשיו הוא נמצא ללא השגחה רפואית. הגרש"ז זצ"ל ביקשו שיחשוב על עצה כיצד ניתן להשיב את החולה אל בית החולים, כיוון שמדובר בפיקוח נפש אמיתי. האברך הגה רעיון, הוא הביא את החולה לבית החולים השכיבו על אחת המיטות והודיע לצוות הרופאים שמצא את האיש מוטל ברחוב ואין לו כל מושג מי הוא, ועל כן עליהם לטפל בו. הרופאים שמעו את הדברים, ניגשו אל החולה ואיבחנו שמצבו אכן דורש אישפוז מיידי וטיפלו בו כנדרש למצבו. האברך בא לפני הגרש"ז בפנים מחוייכות ובישר לו שהחולה אושפז מחדש בבית החולים וסיפר לו כיצד ביצע זאת, הוא היה בטוח שהגרש"ז יודה לו בחום על המעשה, אלא שבמקום זה הראה לו מרן זצ"ל אי שביעות רצון. לפליאת האברך אמר לו הגרש"ז 'אני אמנם מודה לך על מה שעשית, אבל מדוע אתה בא אליי בפנים מחוייכות? הרי לכאורה עשית זאת על ידי איסור שקר, ולמרות שהיית מחוייב לעשות זאת בגלל פיקוח נפש שהיה בדבר אבל מי התיר לך לומר זאת בשמחה כה גדולה? היית צריך לספר לי את העניין מתוך בכי ולא מתוך שמחה'. (חשוקי חמד ע"ז כה,ב).