קניין רבים לצורך מצוה

התשובה

שלום וברכה. כמדומני שהבעלים של החנות רומז למה שפסק מרן הש"ע (חו"מ קפט,א): אין המקח נגמר בדברים שהאומר לחבירו היאך אתה נותן לי חפץ זה ואמר ליה בכך וכך ונתרצו שניהם ופסקו הדמים יכולים לחזור שניהם אפילו היה הדבר בפני עדים ואמרו להם הוו עלינו עדים שמכר זה ושלקח זה הרי זה אינו כלום עד שיגמר המקח כל דבר ודבר כראוי לו קרקע לפי קניינו ובעלי חיים לפי קניינם ומטלטלים לפי קניינם ולאחר שנגמר המקח כל אחד לפי קניינו אין שום אחד מהם יכול לחזור בו אפילו לא היו עדים בדבר: הגה: ואפילו מחלו זה לזה אח"כ לא מהני אלא צריכין לחזור ולהקנות זה לזה (תה"ד סי' שי"א וריב"ש סי' תק"י): אלא שאף על פי שבאמת אין כאן "סגירת עסקה", בכל זאת גם בקניין דברים בלבד יש דין מחוסר אמנה, וכמו שפסק מרן הש"ע (חו"מ רד,ז): הנושא ונותן בדברים בלבד הרי זה ראוי לו לעמוד בדבורו, אף על פי שלא לקח מהדמים כלום ולא רשם ולא הניח משכון, וכל החוזר בו בין לוקח בין מוכר אף על פי שאינו חייב לקבל מי שפרע הרי זה ממחוסרי אמנה ואין רוח חכמים נוחה הימנו. וכן ראה ברמ"א (רד, יא) שכתב: אף על פי שבדברים בלא מעות יכול לחזור בו וא"צ לקבל עליו מי שפרע מכל מקום ראוי לאדם לעמוד בדיבורו אף על פי שלא עשה שום קניין רק דברים בעלמא וכל החוזר בו בין לוקח בין מוכר אין רוח חכמים נוחה הימנו והני מילי בחד תרעי אבל בתרי תרעי אין זה ממחוסרי אמנה וכל האומר לתת לחבירו מתנה מועטת ולא נתנה לו הרי זה ממחוסרי אמנה, וי"א דאפילו בתרי תרעי אסור לחזור ואם חזר בו יש בו משום מחוסרי אמנה (נ"י פ' הזהב והמגיד פ"ו דמכירה וב"י בשם תוס' ור' ירוחם נ"ט ח"ד) וכן נראה עיקר: אלא שאף על פי שמרן והרמ"א החמירו בדין זה של מחוסר אמנה אף בתרי תרעי (שזה בעצם נידון שאלתנו, שעתה שהזדמנה לבעל החנות עסקת "מציאה", שלא עלתה על דעתו, הוי כתרעי תרעי), בכל זאת דעת גדולי האחרונים (חתם סופר, שבט הלוי ועוד רבים וגדולים) להקל בדין מחוסר אמנה כאשר מדובר בתרעי תרעי. (וראה שהרחבנו בדין זה במקומות אחרים בספר). ובכל זאת נידון שאלתנו שונה מכל מקרה של מחוסר אמנה ותרעי תרעי, כיון שאחד הצדדים בעסקה הוא גבאי ונציג מוסדות תורה וחסד, שהגיע על דעת הציבור וכנציג הקהילה, כדי לשכור את המקום על מנת להקים שם מרכז קירוב רוחני, שזה מצווה גדולה לכל הדעות, ואם כן נצטרך לדברי הדרכי משה (סימן שלג ס"ק ה), שכתב בשם ההגהות מרדכי (ב"מ סימן תנז - תנח) על רבים ששכרו מלמד ורצו לחזור קודם שהתחיל במלאכה, ופסק שכל דבר הנעשה ברבים אין צריך קניין ואינן יכולים לחזור, ושלשה מיקרי רבים. ואפילו יחיד העושה על דעתן לא יוכל לחזור כדאמרינן (גיטין לו, א) בנדר שהודר על דעת רבים כל שכן רבים עצמן, ולכן נהגו שכל דבר הנעשה ברבים אין צריך קנין אף במקום שיחיד צריך קנין, וג' טובי העיר חשובים ככל העיר לכל דבר'. עכ"ל. ועיין בשו"ת תשורת שי (חלק א סימן תד). וממילא נמצא שכיוון שהעסקה הייתה בגדר "קנין רבים לצורך מצוה", והגבאי הוא נציג הציבור והמוסדות, אי אפשר לחזור ממנה, ולא הוי כדברים בעלמא, אלא כקניין וכנדר המחייב. מסקנת הדברים: בנידון שאלתנו, אין בעל החנות יכול לחזור בו מביצוע העסקה אף על פי שסיכמו את הדברים בעל פה, כיון שנחשב לקניין רבים במקום מצוה.