קניית ספרים לבית מכספי מעשר

התשובה

שלום וברכה. הנה יסוד גדול בדין מעשר כספים, שהוא בכלל צדקה, וכפי שעולה מדברי הפוסקים ביורה דעה (סימן רמט ורנ), שעיקר ייעודו הוא לצורך עניים או לצורכי מצווה שיש בהם נתינה לאחרים. ולפיכך מבואר בדברי הפוסקים שיש מקום להשתמש בכספי מעשר לצורך קניית ספרים כאשר יש בכך זיכוי הרבים, כגון שמניחם בבית הכנסת או במקום שמיועד ללימוד רבים, שאז אין מדובר בהוצאה פרטית אלא בהפצת תורה לרבים. אולם כאשר אדם קונה ספרים לשימושו האישי, כדי לקיים חובת תלמוד תורה האישית שלו, יש לראות בכך הוצאה פרטית, ואין ראוי לשלם זאת מכספי מעשר, שהרי אינו נותן לאחרים אלא משתמש לעצמו. ואף אם מדובר בספרים חשובים או יקרים - סוף סוף הם משמשים לקיום חובתו האישית. ומטעם זה גם עשיית הערמה, כגון לקנות על שם אחר אך להשתמש בפועל לעצמו, אינה מועילה, כי סוף סוף המציאות היא של שימוש פרטי, והמבנה החיצוני אינו משנה את מהות הדבר. אמנם יש לעיין במקרה שבו אדם מבקש להגדיר את הספרים כספרי רבים, על ידי שהוא קונה אותם מכספי מעשר, מניחם בביתו, וכותב עליהם שנקנו ממעשר, ואף מפרסם שכל הרוצה יכול לבוא וללמוד בהם. ונראה לחלק בזה חילוק יסודי: אם אין גישה מצויה בפועל לרבים, ואין דרך בני אדם לבוא לביתו וללמוד שם, אף אם כתב והכריז - אין זה נחשב שימוש לרבים באמת, אלא שימוש פרטי עם אפשרות רחוקה לאחרים, ואין בזה כדי להתיר. אבל אם המציאות היא שביתו פתוח ללומדים, ויש נוהג קבוע שאנשים באים ולומדים שם, עד שניכר שהמקום מתפקד כעין בית מדרש, יש מקום לדון שהספרים אכן משמשים את הרבים, והרי זה דומה למניחם במקום ציבורי. אלא שגם באופן זה צריך זהירות, שלא יהא עיקר השימוש לעצמו בלבד, ושלא יהא הדבר בדרך הערמה, אלא זיכוי הרבים ממש. נמצא שהעיקר תלוי במציאות: האם הספרים באמת ניתנים לרבים בפועל, או שמא הם בפועל רכושו הפרטי בלבד עם אפשרות תאורטית לאחרים. מסקנת הדין אין לקנות ספרים לשימוש אישי מכספי מעשר, ואין להתיר זאת על ידי הערמה. וכן אין להסתמך על כתיבה או פרסום בלבד שהספרים פתוחים לרבים, כל עוד אין שימוש ממשי ונגיש של אחרים בפועל. ורק במקום שבו הספרים עומדים בפועל לשימוש הרבים, ובני אדם באים ולומדים בהם בפועל, עד שניכר שהם מיועדים לציבור - יש מקום לדון ולהקל, ובתנאי שאין הדבר נעשה בדרך הערמה, אלא מתוך נתינה אמיתית לזיכוי הרבים.