פגם בנעליים – מקח טעות

התשובה

שלום וברכה. אם אכן מדובר בפגם ייצור שהיה בנעל בשעת המכירה, ואם מקובל אצל רוב הקונים להקפיד על פגם כזה בנעל חדשה, רשאי הקונה לבטל את המקח ולהחזיר את הנעליים ולקבל את כספו בחזרה. כמו כן, רשאים הצדדים להסכים שהמוכר יחליף את הנעליים בזוג חדש ותקין. העובדה שהבן נעל את הנעליים במשך כמה שעות קודם גילוי הפגם אינה נחשבת למחילה, משום שהשימוש נעשה לפני שנודע לקונה על המום והיה זה שימוש רגיל בנעליים. כמו כן, אין באי-בדיקת הנעליים בדיקה יסודית ומדוקדקת משום מחילה, כל עוד אין דרך הקונים לבדוק כל חלק בנעל בעיון כזה קודם הקנייה. ונבאר את הדברים. החזרת מקח שנמצא בו מום כתב הרמב"ם בהלכות מכירה (פרק טו הלכה ג): המוכר לחבירו קרקע או עבד או בהמה או שאר מטלטלין, ונמצא במקח מום שלא ידע בו הלוקח, מחזירו אפילו לאחר כמה שנים, שזה מקח טעות הוא. והוא שלא ישתמש במקח אחר שידע במום, אבל אם נשתמש בו אחר שראה המום, הרי זה מחל ואינו יכול להחזיר. וכן פסק מרן השולחן ערוך (חושן משפט סימן רלב סעיף ג): המוכר לחבירו קרקע או עבד או בהמה או שאר מטלטלין, ונמצא במקח מום שלא ידע בו הלוקח, מחזירו אפילו לאחר כמה שנים, שזה מקח טעות הוא. והוא שלא ישתמש במקח אחר שידע במום, אבל אם נשתמש בו אחר שראה המום הרי זה מחל ואינו יכול להחזיר. נמצא שאין לטענת מקח טעות זמן קצוב. כל זמן שהתברר שהיה בחפץ מום משעת המכירה, והקונה לא ידע בו ולא מחל עליו, רשאי הוא להחזיר את החפץ. עם זאת, אם לאחר שנודע לו המום המשיך הקונה להשתמש בחפץ, השימוש עשוי להוכיח שהסכים לקבלו כפי שהוא ומחל על המום. ועיין עוד בשו"ת תורת אבי, דיני ממונות, סימן א, בעניין חובת ההודעה והחזרת מקח לאחר שנמצא בו מום; בסימן ו, בעניין אי-בדיקת המקח קודם הקנייה; בסימן יח, בגדר חובת הבדיקה המוטלת על המוכר ועל הקונה; ובסימן נא, בגדר מום שניתן היה לגלותו קודם גמר המקח. האם פגם אסתטי קטן נחשב מום? כתב הרמב"ם (הלכות מכירה פרק טו הלכה ה): כל שהסכימו עליו בני המדינה שהוא מום שמחזיר בו מקח זה, מחזירין. וכל שהסכימו עליו שאינו מום, הרי זה אינו מחזיר בו, אלא אם פירש, שכל הנושא ונותן סתם על מנהג המדינה הוא סומך. וכן פסק מרן השולחן ערוך (חושן משפט סימן רלב סעיף ו): כל שהסכימו עליו בני המדינה שהוא מום שמחזירים בו מקח זה מחזירין, וכל שהסכימו עליו שאינו מום הרי זה אינו מחזיר בו, אלא אם פירש, שכל הנושא ונותן סתם על מנהג המדינה הוא סומך. מכאן שהגדרת מום אינה תלויה רק בשאלה אם החפץ עדיין ראוי לשימוש. גם חפץ שממלא את תפקידו יכול להיחשב פגום, אם בני אדם רגילים להקפיד על הפגם ולא היו קונים אותו במחיר של מוצר חדש אילו ידעו עליו בשעת הקנייה. בנעליים חדשות, המראה החיצוני הוא חלק משמעותי מן המקח. אדם אינו קונה נעליים רק כדי שיוכל ללכת בהן, אלא גם מפני צורתן, צבען ומראיהן. לכן כתם בצבע שונה, חתיכת עור הפוכה או פגם אחר הניכר לעין עשויים להיחשב מום, אף שאין בהם כדי לפגוע בנוחות ההליכה או בעמידות הנעל. אמנם, לא כל שינוי זעיר נחשב בהכרח מום. הדבר תלוי במנהג הקונים ובדרך המסחר. יש לבחון אם רוב בני האדם היו מקפידים על פגם כזה בנעל חדשה, ואם חנות רגילה הייתה מוכרת את אותו זוג במחיר מלא אילו הפגם היה מוצג מראש לקונה. אם מקובל למכור נעל כזאת רק לאחר שמודיעים לקונה על הפגם, או במסגרת מכירת עודפים ומוצרים פגומים, מסתבר שהפגם נחשב מום לעניין מקח טעות. ועיין בשו"ת תורת אבי, דיני ממונות, סימן ז, בעניין תיקון וייפוי מוצר לעומת הסתרת מום; ובסימן כא, בעניין איסור הסתרת תקלה מן הקונה, אף כאשר המוכר מפחית ממחיר המקח את שווי המום. הקונה רשאי לומר: בחפץ שלם אני רוצה כתב הרמב"ם (הלכות מכירה פרק טו הלכה ד): אין מחשבין פחת המום. אפילו מכר לו כלי שוה עשרה דינרין ונמצא בו מום המפחיתו מדמיו איסר, מחזיר את הכלי, ואינו יכול לומר לו הילך איסר פחת המום, שהלוקח אומר בחפץ שלם אני רוצה. וכן פסק מרן השולחן ערוך (חושן משפט סימן רלב סעיף ד): אין מחשבין פחת המום. אפילו מכר לו כלי שוה עשרה דינרים ונמצא בו מום המפחיתו מדמיו איסר, מחזיר את הכלי, ואינו יכול לומר לו הילך איסר פחת המום, שהלוקח אומר בחפץ שלם אני רוצה. לכן, אם הפגם אכן מוגדר כמום, אין המוכר יכול לומר שמדובר בפגם קטן ששוויו מועט, ולכפות על הקונה להשאיר את הנעליים אצלו תמורת הנחה קטנה. הקונה רשאי לומר שקנה נעליים חדשות ושלמות, ולא נעליים פגומות. מאידך גיסא, גם הקונה אינו יכול לכפות על המוכר להשאיר את הנעליים בידו ולשלם לו דווקא את פחת המום. הברירה הבסיסית בדין מקח טעות היא ביטול המקח: הקונה מחזיר את הנעליים והמוכר מחזיר את הכסף. אם הצדדים מסכימים להחליף את הנעליים בזוג חדש, רשאים הם לעשות כן, ובמציאות המסחרית זו הדרך הפשוטה והראויה לפתור את העניין. ועיין בשו"ת תורת אבי, דיני ממונות, סימן כא, שם התבאר שהפחתת המחיר אינה מחליפה את חובת גילוי המום, וזכותו של הקונה לומר שהוא מעוניין בחפץ שלם דווקא. נעילת הנעליים קודם גילוי המום המוכר טען שמכיוון שהבן נעל את הנעליים במשך כמה שעות, שוב אין אפשרות להחזירן. אולם יש להבחין בין שימוש שנעשה לאחר ידיעת המום לבין שימוש שנעשה לפני ידיעתו. מרן השולחן ערוך דקדק וכתב: והוא שלא ישתמש במקח אחר שידע במום, אבל אם נשתמש בו אחר שראה המום הרי זה מחל. מבואר שרק שימוש לאחר ידיעת המום נחשב למחילה. שימוש שנעשה קודם שנודע המום אינו מוכיח דבר, שהרי באותה שעה סבר הקונה שקיבל נעליים שלמות ותקינות. יתרה מזאת, פסק מרן השולחן ערוך (חושן משפט סימן רלב סעיף יג): המוכר דבר שהיה מום בממכרו, ועשה בו הלוקח מום אחר קודם שידע לו המום הראשון, אם עשה דבר שדרכו לעשותו פטור. ואם שינה ועשה מום אחר קודם שיודע לו המום, מחזיר המקח לבעליו ומשלם דמי המום שעשה. נמצא שאפילו כאשר נגרם בחפץ שינוי מסוים לפני גילוי המום, אין הדבר מבטל בהכרח את טענת מקח הטעות, כל עוד עשה הקונה בחפץ כדרך שבני אדם רגילים לעשות בו. נעילת נעל היא עצם השימוש שלשמו היא נקנתה. לפיכך, אם הבן נעל אותה כדרכו במשך זמן סביר, ולא עשה בה שימוש חריג ולא המשיך לנעול אותה לאחר גילוי הפגם, אין עצם הנעילה נחשבת למחילה. אמנם, אם נגרם לנעל נזק חדש שאינו תוצאה רגילה של נעילה קצרה, כגון שנקרעה, נשחקה באופן חריג או התלכלכה באופן שאינו ניתן לניקוי, יש לדון בנפרד באחריות הקונה לנזק החדש. אולם גם יצירת נזק חדש אינה מבטלת בהכרח את עצם טענת מקח הטעות. כאשר הקונה עשה דבר שאין דרכו לעשותו, הוא עשוי להתחייב בתשלום הפחת שגרם, אך עדיין יוכל לבטל את המקח מחמת המום הראשון, בהתאם לפרטי המקרה. ועיין בשו"ת תורת אבי, דיני ממונות, סימן א, בעניין מעמד המקח לאחר שהקונה הודיע למוכר על המום; ובסימן יח, בעניין השימוש שנעשה קודם גילוי המום וההבחנה בין שימוש רגיל לבין שימוש המורה על מחילה. האם היה על הקונה לבדוק את הנעליים קודם הקנייה? עדיין יש לדון בטענת המוכר, שהפגם היה חיצוני וניתן היה לראותו קודם היציאה מן החנות. המגיד משנה (הלכות מכירה פרק טו הלכה ג) הביא בשם יש מי שכתב: שאם היה הדבר שהלוקח יכול להבחינו לאלתר, כגון שיכולין לנסותו ולטועמו, ולא הקפיד לעשות כן, והמוכר מכר לו סתם, אינו חוזר. לפי דעה זו, כאשר ניתן לבדוק את החפץ מיד ובקלות, והקונה נמנע מלבדוק, עשויה הימנעותו להיחשב כמחילה או כהסכמה לקבל את החפץ כפי שהוא. אולם המשנה למלך חלק על דין זה והוכיח מלשון הרמב"ם שדווקא שימוש לאחר ראיית המום נחשב למחילה. לדעתו, אפילו אם הקונה ראה את המום ושתק, כל עוד לא השתמש בחפץ לאחר ידיעת המום, אין ראיה שמחל. כל שכן כאשר לא ראה את המום בפועל אלא רק היה יכול לבדוק ולא בדק. גם המהריט"ץ בתשובה (סימן רכה) חלק על דברי המגיד משנה, והובאו דבריו בשו"ת בית מאיר (סימן ו). וכן דנו בזה בשו"ת שבות יעקב (חלק ג סימן קסט), רבי עקיבא איגר בגיליון השולחן ערוך ופתחי תשובה (חושן משפט סימן רלב ס"ק א). בפתחי תשובה הביא את דברי המשנה למלך, שלדעתו הרמב"ם חולק על דברי היש מי שכתב שבמגיד משנה. עוד הביא בשם המהריט"ץ והראנ"ח שלדעת הרי"ף, הרא"ש והרמב"ם אין אומרים שהלוקח מחל רק משום שהיה יכול להבחין במום ולא בדק. לעומתם כתב השבות יעקב שאפשר שאין כאן מחלוקת גמורה, ויש לחלק בין מום שהקונה יכול היה להבחין בו קודם גמר המקח, לבין מום שנתגלה רק לאחר שהמקח כבר נגמר. כאשר הקונה יכול היה להבחין במום קודם גמר המקח ולא בדק, יש מקום לומר שמחל; אבל לאחר גמר המקח, עצם השהייה ואי-הבדיקה אינן מוכיחות מחילה. נתיבות המשפט כתב לבאר שעיקר המחילה היא כאשר הקונה השתמש בחפץ לאחר שהיה יכול להבחין במום, בדומה לדין מי שראה את המום והמשיך להשתמש בחפץ. ועיין בשו"ת תורת אבי, דיני ממונות, סימן ו, שם הארכנו בדין קונה שלא בדק את המקח קודם הקנייה, והעלינו שאין בעצם ההימנעות מבדיקה משום מחילה, מפני שמחילה על מום צריכה ידיעה ברורה. ועיין עוד בסימן יח, שם הבאנו את דברי המגיד משנה ואת דברי החולקים עליו, וביארנו את ההבדל שבין מום הניתן לגילוי בבדיקה פשוטה ומקובלת לבין מום שגילויו דורש התבוננות מיוחדת. בדיקה רגילה לעומת בדיקה מדוקדקת נראה שאף לדעת הסוברים כדברי המגיד משנה, אין לחייב את הקונה לערוך בכל חפץ בדיקה מקצועית או מדוקדקת שאינה נהוגה בין הקונים. בשו"ת הרדב"ז (חלק ג סימן תרכב) כתב שבמקום שניתן לראות את המום רק באמצעות הדלקת נר במקום חשוך, אין לומר שהקונה מחל על המום משום שלא בדק, הואיל ואין דרך הקונים לבדוק בדרך זו. וכן כתב כסף הקודשים (חושן משפט סימן רלב) שכל דבר שאין דרך התגרים להבחין בו אינו בכלל מום שהיה על הקונה לבדוק. כעין זה מתבאר גם מדברי ערוך השולחן, שחובת הבדיקה תלויה בדרך בני אדם ובמנהג המסחר. כאשר אין דרך הקונים לבדוק את החפץ באופן מסוים, אין בהימנעות מבדיקה כזאת משום מחילה. כמו כן, בספר קרית מלך רב על הרמב"ם כתב לבאר שדברי המגיד משנה נאמרו כאשר ניתן לנסות את המקח מיד, ללא טרחה. אבל אם יש צורך בטורח או בזמן כדי לגלות את המום, אין ראיה למחילה מכך שהקונה לא בדק. מכאן לנידון שלפנינו. אדם הקונה נעליים אכן מסתכל עליהן, מודד אותן ובוחן אם הן מתאימות לרגלו. אולם אין דרך רוב הקונים לפתוח כל קפל, להרים כל חלק הסמוך לשרוכים, לבדוק כל תפר ולהתבונן בכל חלקי הזמש, כדי לוודא שאין חתיכת עור קטנה שהתהפכה. הקונה רשאי לסמוך, במסגרת הבדיקה הרגילה, שהחנות מוכרת לו מוצר חדש ושלם. לכן, אם גילוי הפגם הצריך התבוננות מדוקדקת שאינה נעשית בדרך כלל בשעת הקנייה, אין באי-גילויו משום מחילה. לעומת זאת, אם הפגם היה בולט מאוד לעין כבר בשעת המדידה, והמוכר יוכיח שהקונה ראה אותו בפועל והסכים לקנות את הנעליים עם הפגם, לא יוכל הקונה לחזור בו לאחר מכן בטענת מקח טעות. ועיין בשו"ת תורת אבי, דיני ממונות, סימן יח, שם הבאנו את דברי הרדב"ז, כסף הקודשים ויתר האחרונים בעניין דרך הבדיקה המקובלת; ובסימן נא, שם הובאו דברי קרית מלך רב וההבחנה בין בדיקה מיידית ופשוטה לבין בדיקה הדורשת טרחה וזמן. האם המוכר יכול לומר "קים לי" כדעת המגיד משנה? לכאורה ניתן היה לטעון שמכיוון שהמוכר מוחזק בכסף, הוא רשאי לומר "קים לי" כדעת היש מי שכתב שהובאה במגיד משנה, שלפיה היה על הקונה לבדוק את הנעליים לפני גמר המקח. אולם קשה לבסס בנידון שלפנינו טענת "קים לי" זו. ראשית, אין זה ברור שהמקרה שלפנינו נכלל בדברי המגיד משנה. דבריו נאמרו בדבר שניתן לנסותו או לטעמו מיד, ופוסקים אחדים ביארו שמדובר בבדיקה פשוטה ומקובלת שאינה דורשת טרחה. אם גילוי הפגם בנעל דרש עיון מדוקדק, פתיחת השרוכים או התבוננות בחלק שאינו בולט לעין, ייתכן שגם לדעת היש מי שכתב אין לראות את הקונה כמוחל. שנית, רבים מן האחרונים חלקו על עצם הדין, ובהם המשנה למלך והמהריט"ץ, ודבריהם הובאו בבית מאיר, בשבות יעקב, בפתחי תשובה ובגיליון רבי עקיבא איגר. שלישית, לשון הרמב"ם והשולחן ערוך מורה בפשטות שהמחילה נוצרת כאשר הקונה השתמש בחפץ לאחר שראה את המום. לא נאמר שכל אפשרות תיאורטית לבדוק את החפץ נחשבת לידיעה ולמחילה. רביעית, הדין היסודי הוא שכל הקונה סתם קונה חפץ שלם מכל מום. כך כתב הרמב"ם (הלכות מכירה פרק טו הלכה ו), וכן פסק מרן השולחן ערוך (חושן משפט סימן רלב סעיף ז): כל הלוקח סתם אינו לוקח אלא הדבר שלם מכל מום. לפיכך, נקודת המוצא היא שהמוכר מוסר לקונה מוצר שלם ותקין, והקונה רשאי לסמוך על כך במסגרת דרך המסחר הרגילה. אין להפוך את נקודת המוצא ולקבוע שכל עוד הקונה לא בדק כל חלק בחפץ, הרי הוא מוחל על כל פגם שהיה יכול לגלות באמצעות חיפוש יסודי. ועיין בשו"ת תורת אבי, דיני ממונות, סימן ו, בעניין אי-בדיקת המקח; בסימן יח, במחלוקת המגיד משנה והאחרונים; ובסימן נא, בגדר מום הניתן לגילוי ובטענת "קים לי" במקום שהמוכר מוחזק. האם המוכר חייב לתת זוג חדש? מעיקר הדין, כאשר נמצא מום המבטל את המקח, התוצאה היא ביטול המקח. הקונה מחזיר את הנעליים והמוכר מחזיר את הכסף. אין הקונה יכול לכפות על המוכר לתת לו דווקא זוג חדש, אלא אם כן כך הוסכם בין הצדדים, כך הוא מנהג החנות או שהדבר נכלל בתנאי המכירה. אולם אם המוכר מסכים להחליף את הנעליים בזוג חדש מאותו דגם ומידה, והקונה מסכים לכך, רשאים הם לקיים את המקח בדרך זו. במציאות המסחר המקובלת, החלפת מוצר פגום במוצר תקין היא פתרון ראוי והוגן, אך מבחינת עיקר דין מקח טעות, זכותו הבסיסית של הקונה היא לבטל את המקח ולקבל בחזרה את כספו. מסקנת הדברים אם יתברר שהחלק הוורוד בנעל הוא פגם ייצור שהיה קיים בשעת המכירה, ואם רוב הקונים מקפידים על פגם כזה בנעל חדשה, הרי זה מום במקח והקונה רשאי להחזיר את הנעליים. השימוש בנעליים במשך כמה שעות לפני גילוי הפגם אינו נחשב למחילה, משום שהשימוש נעשה קודם שנודע המום והיה זה שימוש רגיל שלשמו נקנו הנעליים. רק אם הקונה המשיך להשתמש בהן לאחר שראה את הפגם, יש לראות בשימושו ראיה למחילה. אין באי-בדיקת הנעליים בעיון מדוקדק משום מחילה, כל עוד אין דרך הקונים לבדוק כל קפל, תפר וחלק פנימי של הנעל קודם הקנייה. דברי המגיד משנה שייכים בעיקר, לדעת כמה מן האחרונים, למום שניתן לגלותו מיד ובקלות בדרך הבדיקה הרגילה; ובנוסף, רבים מן הפוסקים חלקו על עצם דינו. לפיכך, בנידון המתואר הדין נוטה לטובת הקונה. עליו להחזיר את הנעליים כפי מצבן לאחר השימוש הרגיל, והמוכר ישיב לו את כספו. אם שני הצדדים מעוניינים בכך, ניתן להחליף את הנעליים בזוג חדש ותקין. אולם אם יתברר שהפגם נוצר לאחר המכירה, שהשינוי אינו נחשב בעיני רוב בני האדם למום, שהקונה ראה את הפגם קודם הקנייה והסכים לקבלו, או שהמשיך לנעול את הנעליים לאחר שגילה אותו, יש לדון מחדש לפי פרטי המקרה.