איסור ריבית בהלוואות מצויות בין שכנים

התשובה

תחילה צריך להעמיד את יסוד הדין. במשנה בבבא מציעא עה עמוד א נאמר: “לא יאמר אדם לחבירו הלויני כור חטין ואני אתן לך לגורן”. כלומר, אסור לאדם ללוות כמות של חיטים ולהתחייב להחזיר אחר כך אותה כמות של חיטים, מפני שיש לחוש שמא יתייקרו החיטים עד זמן הפירעון, ונמצא שהלווה מחזיר למלווה דבר ששוויו גדול יותר ממה שקיבל. ובהמשך שם נאמר עוד: “וכן היה הלל אומר, לא תלוה אשה ככר לחברתה עד שתעשיה דמים, שמא יוקרו חטין ונמצאו באות לידי רבית”. הרי שאפילו בכיכר לחם, מצד עיקר הדין, שייך חשש סאה בסאה, מפני שהדבר הנפרע עלול להיות שווה יותר מן הדבר שניתן בשעת ההלוואה. וכן נפסק בשולחן ערוך יורה דעה סימן קסב סעיף א: “אסור ללוות סאה בסאה, אפילו לא קצב לו זמן לפירעון, וכן כל דבר חוץ ממטבע כסף היוצא בהוצאה, דשמא יתייקרו ונמצא שנותן לו יותר ממה שהלווהו”. ומבואר שם שאם עשאו דמים, כלומר שקבע את שווי הדבר בשעת ההלוואה, שאם יתייקר לא יחזיר אלא לפי הדמים שהיו שווים בשעת ההלוואה, אין בזה אותו חשש. עוד מבואר שם בסעיף ב שאם יש ללווה מעט מאותו המין, מותר ללוות עליו כמה סאין, ובסעיף ג שאם יצא השער ויש לאותו מין שער קבוע וידוע בשוק, מותר ללוות סאה בסאה. נמצא שלפי עיקר הדין, הלוואת ביצים בביצים, עגבניות בעגבניות, סוכר בסוכר וכיוצא בזה, שייכת בכלל גדר סאה בסאה, שהרי אין זו הלוואת כסף בכסף אלא הלוואת חפץ או מאכל והחזרת אותו המין לאחר זמן. ואם כן היה מקום לומר שבכל פעם שאדם לווה ביצים ומחזיר ביצים, או לווה עגבניות ומחזיר עגבניות, צריך לחשוש שמא יש בזה איסור סאה בסאה. אולם הרמ"א שם בסימן קסב סעיף א כתב יסוד גדול לענייננו: “יש מי שאומר דמותר ללוות ככר לחם בככר לחם, כמטבע של כסף, דמאחר דדבר מועט הוא לא קפדי בני אדם להדדי בזה, וכן נוהגין להקל”. מבואר בדבריו, שאף על פי שמצד עיקר הדין גם כיכר בכיכר שייכת בגדר סאה בסאה, מכל מקום בדבר מועט שאין דרך בני אדם להקפיד בו זה על זה, נהגו להקל. והטעם בזה אינו מפני שאין כאן כלל הלוואה, אלא מפני שבדבר קטן כזה אין בני אדם מחשיבים את ההפרש הדק שבין כיכר זו לכיכר אחרת כתוספת ממונית הניתנת מחמת ההלוואה. ומכאן יש לדון לדברים המצויים בזמננו בין שכנים, כגון ביצים, עגבניות, מעט סוכר, מעט חלב וכיוצא בזה. אין לומר שהשולחן ערוך או הרמ"א דיברו בפירוש על ביצים בגודל מדיום ולאארג', שהרי דבר זה אינו נזכר בדבריהם. אלא שהנידון הוא אם יש ליישם את יסוד דברי הרמ"א גם במצרכים קטנים אלו. ונראה שכאשר מדובר בכמות מועטת ובדבר שאין דרך שכנים להקפיד עליו, הרי הדבר דומה בעיקרו לכיכר לחם בכיכר לחם שכתב הרמ"א שנהגו להקל, מפני שגם כאן אין השכנים עושים חשבון מדויק על כל הפרש קטן בגודל או באיכות. אמנם צריך לדקדק היטב בגדר ההיתר, מפני שלא כל החזרת דבר גדול יותר מותרת. יש חילוק עיקרי בין שני אופנים. אם הלווה מחזיר ביצים גדולות יותר מפני שכך יש לו בבית, וכך הוא רגיל לקנות, ואינו עושה כן כדי להוסיף ולגמול טובה למלווה, אלא מפני שאינו רוצה לטרוח לקנות במיוחד ביצים קטנות יותר, הרי שבדבר מועט שאין דרך להקפיד עליו יש מקום להקל. שהרי אין כאן “תוספת” הניתנת מחמת ההלוואה, אלא פירעון רגיל לפי דרך בני אדם בדברים קטנים. וכשם שאם היה מחזיר ביצה מעט קטנה יותר בדרך אקראי לא היה המלווה מקפיד, כך כשמחזיר ביצה מעט גדולה יותר אין לראות בזה תשלום ריבית. אבל אם הלווה מחזיר דבר גדול או משובח יותר מפני שאומר בלבו: הוא עשה לי טובה שהלווה לי, ולכן אחזיר לו יותר טוב - בזה יש חשש ריבית. ואף שהדבר קטן, מכל מקום כאן עצם התוספת באה מחמת ההלוואה, וזהו גדר ריבית. ולכן אין נכון לומר: “הוא הלווה לי שלוש ביצים מדיום, אחזיר לו שלוש לארג' כדי להכיר לו טובה”. הכרת טובה אפשר וראוי לעשות בדרכים אחרות, אבל לא כחלק מפירעון החוב. עוד צריך לחלק בין הפרש קטן שאין דרך להקפיד עליו לבין הפרש ניכר. אם מדובר בהבדל קל, כגון ביצים קרובות בגודלן, או עגבנייה אחת מעט גדולה יותר, וכך דרך שכנים להחזיר בלי מדידה ובלי חשבון, יש להקל כשאין כוונת תוספת. אבל אם ההפרש גדול וניכר, כגון שלווה דבר קטן וזול ומחזיר דבר גדול או יקר הרבה יותר, או שלווה מוצר פשוט ומחזיר מוצר יקר באופן מובהק, בזה כבר אין לומר בפשטות שאין דרך להקפיד, ויש להימנע מלהחזיר כך בתורת פירעון, אלא יחזיר מאותו סוג או לפי השווי, או יבקש מן המלווה מחילה והסכמה ברורה. וכן אם ידוע שהמלווה מקפיד, אין מקום להקל מצד “לא קפדי”. כל יסוד ההיתר בדבר מועט הוא משום שאין בני אדם מקפידים זה על זה בזה. אבל אם שכן זה מקפיד על גודל הביצים, על סוג המוצר, על החברה, או על איכות מסוימת, הרי ביחס אליו אין זה בגדר דבר שאין מקפידים עליו. במקרה כזה צריך להחזיר בדיוק כפי שלווה, או לשאול אותו בפירוש אם הוא מוחל. וכן בעגבניות ושאר ירקות ופירות, אין לקבוע כלל אחיד, אלא הכל לפי דרך בני אדם באותו דבר. אם לווה עגבנייה אחת ומחזיר עגבנייה אחת מעט גדולה יותר מפני שזו מצויה בביתו, ואין דרך להקפיד בזה, יש להקל. אבל אם לווה כמות מסוימת, כגון קילו עגבניות, ומחזיר קילו וחצי, או שמחזיר סוג יקר ומשובח בכוונה להוסיף, יש בזה חשש ריבית. וכן אם ההפרש נראה כתוספת ממשית, אין לצרפו להיתר של דבר מועט. עוד יש להעיר, שאם הלווה מחזיר פחות ממה שלווה, כגון שלווה ביצים לארג' ומחזיר ביצים מדיום, מצד איסור ריבית אין בזה חשש, שהרי אינו מוסיף אלא גורע. אבל מצד דיני ממונות, אם המלווה אינו מוחל, לא פרע כראוי את חובו. ואם המלווה מוחל, אין בזה בעיה. ולמעשה, הדרך הנכונה בין שכנים היא שיהיה ברור שאין מקפידים בדברים קטנים אלו על דיוק גמור, וכל אחד מחזיר בערך מאותו המין כפי המצוי בביתו, בלי כוונת תוספת ובלי חשבון של רווח והפסד. וטוב לומר בפשטות: “אנחנו לא מקפידים על זה בדיוק; תחזירו בערך אותו דבר כשיהיה לכם”. באופן כזה הדבר קרוב יותר לגדר דבר מועט שאין מקפידים עליו. מסקנת הדין: מי שלווה שלוש ביצים מדיום, ובביתו יש רק ביצים לארג', אינו צריך לטרוח ולקנות במיוחד ביצים מדיום, ומותר לו להחזיר שלוש ביצים לארג', אם מתקיימים שלושה תנאים: שהדבר הוא בכמות מועטת כדרך הלוואות שכנים; שאין כוונתו להוסיף משום טובה על ההלוואה אלא רק להחזיר ממה שיש בביתו; ושההפרש הוא מן הדברים שאין דרך בני אדם להקפיד עליהם. אבל אם הוא מחזיר את הגדולות בכוונה להוסיף למלווה בגלל שהלווה לו, או שההפרש גדול וניכר, או שהמלווה מקפיד, או שמדובר במוצר שיש בו פער חשוב שדרך בני אדם להקפיד עליו - אין להחזיר יותר בתורת פירעון ההלוואה, אלא יחזיר מאותו סוג וגודל, או יחזיר לפי השווי, או יבקש מחילה והסכמה מפורשת. נמצא הכלל למעשה: בדברים מועטים בין שכנים, כאשר אין כוונת תוספת ואין דרך להקפיד על ההפרש, מותר להחזיר מעט גדול או מעט משובח יותר ממה שמצוי בבית; אבל תוספת מכוונת מחמת ההלוואה, או תוספת ניכרת שדרך להקפיד עליה, אסורה משום חשש ריבית.