נזק עישון פאסיבי

התשובה

שלום וברכה. נראה שיש לחלק בין שני נושאים: עצם ההתנהגות, והאפשרות לכפות עליה בבית דין. הנה מצאנו במשנה ובגמרא בבבא בתרא (כג ע"א, כה ע"א) שחז"ל אסרו היזקים של עשן וריח כאשר הם פוגעים בשכנים. וכן פסק השולחן ערוך חושן משפט סימן קנ"ה בענייני הרחקת נזיקין. אולם כאשר מתבוננים במקורות רואים שבדרך כלל מדובר בהיזק קבוע ומתמשך, כגון תנור, כבשן, רפת או מקור עשן קבוע שמזיק לשכנים יום אחר יום. שם הניזק יכול לטעון שאינו מסוגל לחיות באופן קבוע לצד אותו היזק. לעומת זאת, אדם שמעשן סיגריה אחת ברחוב או בפארק במקום פתוח, אף שאין הדבר נעים לסובבים, אינו דומה בדרך כלל לאותם המקרים שנזכרו בדברי חז"ל. מדובר במעשה ארעי וחולף ולא במקור נזק קבוע. לכן קשה לומר שבית דין יוכל לכוף אדם כזה לכבות את הסיגריה רק מכוח דיני היזקי עשן שנאמרו בגמרא ובפוסקים. בפרט כאשר מדובר במקום שהחוק מתיר לעשן בו ומנהג הציבור הוא שיש בו מעשנים. אמנם אין להסיק מכך שהדבר מותר או ראוי. גם במקום שאין אפשרות לכפות, עדיין ראוי לאדם להימנע מלגרום צער או אי נוחות לחברו. בכלל זה מצוות "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח), ודברי הלל הזקן במסכת שבת (לא ע"א): "דעלך סני לחברך לא תעביד", כלומר מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. לכן נראה למעשה שכאשר מדובר בעישון חד פעמי במקום פתוח, קשה לומר שיש כוח כפייה הלכתי לחייבו לכבות את הסיגריה, משום שאינו דומה להיזקי העשן הקבועים שנזכרו בחז"ל. אולם אם הוא יודע שהדבר מפריע או מצער את חברו, ודאי שמידת חסידות ודרך התורה היא להתרחק מכך ולא לגרום צער או חשש נזק לאחרים. עכשיו בנוגע לשאלתך השנייה. נראה שגם במקרה זה קשה מאוד לחייב ממון, ואף שקיימת אפשרות רפואית שהעישון הפסיבי תרם למחלה, עדיין אין די בכך כדי להוציא ממון. יסוד גדול בדיני ממונות הוא הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה" (בבא קמא מו ע"א; שולחן ערוך חושן משפט סימן עה סעיף ז). כדי לחייב אדם בתשלום צריך להוכיח שהנזק אכן נגרם ממעשהו. ובמקרה של עישון פסיבי קיימים כמה קשיים גדולים שמגבילים את האפשרות לחייב ממון. ראשית, הנזק אינו נוצר ממעשה אחד מוגדר אלא מהצטברות של אלפי חשיפות קטנות במשך שנים רבות. שנית, בדרך כלל אין אפשרות להוכיח שהמחלה נגרמה דווקא מהעשן של פלוני. ייתכן שהושפעה גם מגורמים אחרים כגון זיהום אוויר, נטייה גנטית, מחלות רקע או חשיפות נוספות. שלישית, כל סיגריה בפני עצמה אינה יוצרת בדרך כלל נזק הנראה לעין ושאפשר להצביע עליו ולומר: "זו המחלה שנגרמה מהסיגריה הזאת". כל הטענה הרפואית בנויה על השפעה מצטברת לאורך זמן. לכן, גם אם נאמר שמבחינה רפואית המעשן תרם להיווצרות המחלה, עדיין קשה מאוד להוכיח מבחינה הלכתית שהוא גרם לנזק המסוים שעליו תובעים. ומטעם זה נראה שאין כאן נזק ישיר ומוכח שבכוחו להוציא ממון בבית דין. אדרבה, אפשר לומר שאפילו אם נקבל שהמעשן הוסיף לסיכון או תרם להתפתחות המחלה, עדיין קשה להוכיח שהוא הגורם הישיר והבלעדי למחלה עצמה, ובלא הוכחה ברורה לא ניתן לחייב ממון. סיכום הדין א. כאשר אדם מעשן ליד חברו באופן חד פעמי במקום פתוח, קשה לכפותו להפסיק מכוח דיני היזקי עשן, שכן היזקי העשן המבוארים בחז"ל עוסקים בעיקר בהיזק קבוע ומתמשך. ב. מכל מקום יש בכך פגיעה מסוימת בזולת, ויש מקום לדון מצד "ואהבת לרעך כמוך" ומצד החובה שלא לגרום צער או חשש נזק לאחרים. ג. אדם שחלה לאחר שנים של חשיפה לעישון פסיבי יתקשה מאוד לתבוע ממון, משום שאין אפשרות ברורה להוכיח שהמחלה נגרמה דווקא ממעשיו של אותו מעשן. ד. לכל היותר ניתן לומר שהמעשן תרם או הוסיף לסיכון, אך כל זמן שאין הוכחה ברורה לקשר הישיר בין מעשיו לבין המחלה, אין די בכך כדי להוציא ממנו ממון.