מתנות למורות

התשובה

יש לברר תחילה אם יש כאן הקנאה למורות מצד עצם הכוונה לתת, ולאחר מכן מצד הדיבור, ולבסוף מצד הבטחה וחוסר נאמנות. הנה יסוד ברור הוא בדיני ממונות, שאין אדם מקנה דבר לחברו אלא על ידי מעשה הקנאה. כך כתב הרמב״ם (הלכות מכירה פרק א הלכה א): שאין קניין חל אלא באחד מדרכי ההקנאה הידועים. וכן נפסק בשולחן ערוך חושן משפט (סימן קפ״ט וסימן רמ״א), שאין מחשבה בלבד מועילה להקנות דבר. ולפי זה, כיון שבמקרה זה המתנות לא נמסרו למורות בפועל, ולא נעשה שום מעשה הקנאה עבורן, ולא הגיעו לרשותן — לא חלה כאן הקנאה כלל, והמתנות נשארו ברשות הקונה. ואף אם הייתה כוונה גמורה לתת להן, אין בכוונה זו כדי ליצור בעלות, שכן דיני ממונות נקבעים במעשה ולא בהחלטה פנימית בלבד. עוד יש לדון מצד האמירה שאמרה לבעלה שקנתה עבור המורות. אולם אין באמירה זו כדי ליצור התחייבות. טעם הדבר, שאין דיבור מחייב אלא כאשר הוא נאמר כלפי המקבל באופן שיכול לסמוך עליו. כך עולה מדברי השולחן ערוך חושן משפט (סימן ר"ד סעיף ז–ח), שדין חזרה מדיבור שייך כאשר אדם מבטיח לחברו והלה נסמך על כך. כלומר אין כאן התחייבות ממונית, ואף מצד מחוסר אמנה אין שייך כאן, כי הדברים לא נאמרו למקבל (המורות) כלל. וכן אין מקום לדון בזה מצד נדר, מפני שלא נאמרה לשון של קבלת חיוב, כגון “הריני נותנת”, אלא מדובר בתיאור כוונה בלבד, ואין זה בכלל נדר. גם מצד חוסר נאמנות בדיבור אין לחייב, כי דין זה שייך כאשר אדם חוזר בו מהבטחה שניתנה לזולת וגרם לו להסתמך על דבריו. אבל כאן, המורות לא ידעו כלל מהדברים, ולא נוצרה אצלן כל ציפייה, ולכן אין כאן פגם של חוסר נאמנות. ואם יש מקום לשקול מצד הנהגה ראויה, הרי זה רק מצד מידה טובה לקיים מחשבה טובה כשאפשר, אך אין בזה כל חיוב מצד הדין, ובפרט כאשר אי־ביצוע הדבר נגרם מחמת אונס ונסיבות חיצוניות. עוד יש לדון בזה מצד עצם הדיבור שקדם למעשה, כגון אם אמרה “מחר אלך ואקנה למורות” וכיוצא בזה, וכן מצד מה ששואלים אם דיבור בענין מצוה בלא אמירת “בלי נדר” יש בו חשש נדר. אולם נראה ברור שאין בזה חשש, משני טעמים עיקריים. האחד, מצד הלשון — שאין אלו לשונות של קבלת חיוב, כגון “הריני נותנת” או “אני מתחייבת”, אלא לשון תכנון וסיפור בעלמא, שאין בהם גמירות דעת להחיל נדר. והשני, והוא העיקר, שאין בזה מצוה מחייבת מן הדין, אלא הנהגה של דרך ארץ והכרת הטוב, ואין דינה כדיבור על צדקה או מצוה גמורה, שעליה נאמר שיש לחשוש לנדר כשאומר לעשותה. ואף שמצד המעשה יש לומר שכבר קנתה בפועל ויש כאן חיזוק לכוונתה הראשונה, אין בכך כדי ליצור חיוב חדש, כי הקנייה נעשתה לעצמה ועדיין לא יצאה מרשותה, ולא נוצר על ידה שם של הקנאה או התחייבות כלפי אחרים. נמצא שאין כאן לא נדר ולא קבלת מצוה המחייבת, אלא כוונה והכנה בלבד, שאין בכוחן להוציא ממון או לחייב בדין. מסקנת הדין המתנות לא יצאו מרשות הבעלים כלל, ולא נקנו למורות בשום שלב. לפיכך רשאים הבעלים להשתמש בהן או לתתן לאחרים, ואין חובה להעבירן למורות, לא מצד קניין, לא מצד נדר, ולא מצד הבטחה. ואם ירצה ה', הרוצה לנהוג במידת חסידות רשאי לקיים את הכוונה הראשונה אם הדבר מתאפשר, אך אין בכך חיוב כלל.