שליח שקיבל את מגש הפיצה במתנה

התשובה

אולי נעשה תקציר קטן של דיני שליחות למען הלומד: שליח שקונה עבור המשלח - קנייתו למַשַלֵּחַ. אם ראובן אמר לשמעון “קנה לי דבר פלוני”, ושמעון הלך וקנה סתם, אף שלא אמר למוכר שהוא שליח - כל זמן שלא חזר בו בפירוש לפני הקנייה ואמר שהוא קונה לעצמו, הקנייה מתייחסת למשלח. כך מבואר בשולחן ערוך חושן משפט סימן קפ"ג סעיף ד'. אם השליח שינה מדעת המשלח - אם יש הפסד, ההפסד על השליח; ואם יש רווח, הרווח למשלח. כך מבואר בשולחן ערוך חושן משפט סימן קפ"ג סעיף ה'. אם המוכר הוסיף לשליח תוספת - כשיש מחיר קצוב וידוע למוצר, והתוספת ניתנה במסגרת העסקה, מרן פוסק שחולקים השליח ובעל המעות בתוספת; ואם אין לדבר מחיר קצוב, הכל לבעל המעות. כך בשולחן ערוך חושן משפט סימן קפ"ג סעיף ו'. אם השליח לא הודיע למוכר שהוא שליח - המקח קיים כלפי המוכר, והדיון הוא בין השליח לבין מי ששלחו. דין זה מבואר בשולחן ערוך חושן משפט סימן קפ"ב סעיף ב'. עכשיו לשאלתך. בשני הנידונים צריך תחילה להעמיד את יסוד הדין: יש חילוק גדול בין שליח שקיבל תוספת מתנה בעין על גבי המקח, לבין שליח שקיבל הנחה או פטור מתשלום על עצם המקח. בתוספת מתנה יש מקום לדון אם היא שייכת לשליח, למשלח, או לשניהם, אבל כאשר כל ההטבה היא שהמשלח אינו צריך להוציא את כספו, אין כאן חפץ חדש שהשליח זכה בו, אלא חיסכון בדמי המקח, והמעות נשארות של המשלח. שורש דין זה הוא בסוגיית כתובות דף צח עמוד א, בדין שליח שהוסיפו לו. שם מבואר חילוק בין דבר שיש לו קצבה לדבר שאין לו קצבה, ופסק מרן בשולחן ערוך חושן משפט סימן קפ"ג סעיף ו', שאם היה השער קצוב וידוע והוסיפו לשליח במניין או במשקל או במידה, התוספת של שניהם, וחולק השליח עם בעל המעות; ואם היה דבר שאין לו קצבה, הכל לבעל המעות. כלומר, כאשר המוכר נתן תוספת ממשית על גבי המקח, כגון שקנה קילו והוסיף לו עוד מעט, או שקנה מניין והוסיף לו עוד יחידה, יש מקום לומר שהתוספת באה מחמת שניהם, ולכן בדבר שיש לו קצבה חולקים. אבל אין ללמוד מזה שכל הנחה שקיבל השליח שייכת לו בחלקה. שהרי כבר הביא הבית יוסף בחושן משפט סימן קפ"ג בשם רבנו תם והמרדכי, שלא נחלקו אלא כשהמוכר הוסיף לשליח מתנה עבור המקח, אבל אם הוזיל לו את המקח, הכל לבעל המעות. וכן מדויק ברש"י שם, שכאשר המוכר מוותר למכור בזול אין זו מתנה אלא מכר, ובזה אין לשליח זכות עצמית בהפרש. ולפי זה בנידון הפיצה אין כאן “הוסיפו לשליח”. המוכר לא נתן לו מגש ועוד בקבוק במתנה, אלא אמר על עצם המגש: “זה עליי”. זהו פטור מתשלום על המקח עצמו. וכיוון שהשליח נכנס לפיצרייה כדי לקיים שליחות חבירו, ולא חזר בו קודם לכן מן השליחות ואמר שהוא קונה לעצמו, הרי המגש שהתקבל הוא המגש של המשלח, והכסף שנחסך נשאר של המשלח. ואף שיש כאן צד לכאורה לומר שהמוכר נתן מחמת היכרותו עם השליח, אין בזה כדי להקנות את הכסף לשליח. שהרי כל זמן שהשליח פעל בשליחות המשלח, ההנאה שנולדה בתוך העסקה שייכת לבעל העסקה. ורק אילו היה השליח מודיע מראש שהוא אינו קונה כשליח אלא לעצמו, ואחר כך ימכור למשלח משלו, היה מקום לדון בדין אחר; אבל לאחר שנכנס לקנות עבור המשלח, אין הוא יכול להפוך את החיסכון לרווח אישי. וכן מצאנו ממש בנידון דומה בקובץ הישר והטוב חלק ו' עמ' קי"ב, שדן במי שקיבל כסף להזמין מונית לרב, ולבסוף מצא מי שיקח את הרב בחינם; וכן במי שקיבל כסף לארגן אישורי בנייה עבור חבירו, ולבסוף הצליח לארגן את האישורים ללא תשלום. ופסק שבשני המקרים צריך להחזיר את הכסף למשלח, אלא אם כן המשלח מחל לו בפירוש, משום שאין כאן תוספת בעין שניתנה לשליח, אלא רק פעולה שגרמה לכך שלא יצטרכו להוציא את מעות המשלח. עוד יש לצרף מה שהובא בקובץ תשובות חלק ד' סימן קפ"ט בשם הגרי"ש אלישיב והסטייפלער, במעשה באדם שטיפל בקבורת נפטר וקיבל הנחה גדולה מחברה קדישא, ואף נתנו לו את ההנחה מפני שחשבו שהוא משלם מכיסו ומחמת מצבו האישי, ואף על פי כן נפסק שההנחה שייכת ליורשים ולא לשליח. הרי שאף כשהנותן חושב שהשליח הוא בעל התשלום, ואף שההנחה באה מחמת השליח, אין זה נותן לשליח זכות לקחת את ההנחה לעצמו כאשר באמת הוא פועל עבור אחרים. וכן כתב בשו"ת משפט שלמה חלק ד' סימן י"ב, שיש לחלק בין שליח שקיבל מתנה לבין מוכר שעשה הנחה במחיר, שבהנחה המעות נשארות של הבעלים וצריך להחזירן. וכן בשו"ת שבט הלוי חלק ט' סימן ש"ה דן בעובד שקיבל כרטיס טיסה בחינם מחמת נקודות שנצברו בנסיעות ששולמו על ידי החברה, וכתב שהכרטיס שייך לחברה, משום שאין כאן מתנה פרטית אלא הטבה מסחרית הנולדת מן התשלומים ששילמה החברה. ומעתה בנידון השני, בנהג האוטובוס שקיבל קורקינט מתנה מתחנת הדלק מחמת התדלוקים ששולמו על ידי החברה, הדין תלוי באותה הבחנה. אם הקורקינט ניתן כחלק ממבצע מסחרי של תחנת הדלק למי שמתדלק בסכומים מסוימים, הרי זו הטבה שנולדה מכספי החברה ומתוך תדלוקים שנעשו לצורך החברה, ולכן הקורקינט שייך לחברה. אין זה דומה למתנה פרטית שהתחנה נתנה לנהג מצד עצמו, אלא להטבה עסקית הנובעת מן התשלום ששילמה החברה. אבל אם היה ברור לגמרי שבעל התחנה נתן לנהג מתנה אישית שאינה קשורה לתדלוקים של החברה, כגון שאמר לו בפירוש: “זה אישי בשבילך, בלי קשר לתדלוקים”, היה מקום לדון בזה כדין מתנה פרטית לשליח. אך כל זמן שהמתנה באה מחמת הצטברות התדלוקים, הרי היא שייכת לבעל המעות, דהיינו לחברה. מסקנת הדין: במגש הפיצה - השליח אינו רשאי לקחת לעצמו את דמי המגש, אלא עליו להחזיר את הכסף למשלח, אלא אם כן המשלח מוחל לו בפירוש. בקורקינט שניתן לנהג מחמת תדלוקים ששולמו על ידי החברה - הקורקינט שייך לחברה, אלא אם כן ברור שניתן לנהג מתנה אישית שאינה קשורה כלל לתדלוקי החברה.