קריעת בול נדיר שגרמה להתייקרות הבול השני

התשובה

שלום וברכה. שאלה זו נידונה במפורש בפוסקי זמננו, והיא תלויה בשאלה יסודית בגדר תשלומי נזיקין: האם המזיק חייב על עצם החפץ שהשמיד, או רק על החיסרון הממוני שנגרם לבעל החפץ בסופו של דבר. בשו״ת אור לציון, חלק א, חושן משפט סימן י״א, מובא מקרה דומה. לאדם היו שתי מטבעות עתיקות, שכל אחת מהן הייתה שווה מאתיים זוז. אדם אחר השחית אחת מהמטבעות לחלוטין, ובעקבות זאת עלה שוויה של המטבע שנותרה לארבע מאות זוז. האור לציון פוסק שהמזיק חייב לשלם מאתיים זוז, כשווי המטבע שהשחית. אחד מנימוקיו הוא שאם המזיק הגביה תחילה את המטבע כדי להשחיתה, הוא כבר התחייב בתשלומים בשעת ההגבהה, קודם שהמטבע השנייה התייקרה. עוד כתב שבדרך כלל התייקרותו של חפץ נדיר אינה מתרחשת בפועל מיד בשעת ההיזק. יש צורך שהיעלמותו של החפץ תתפרסם בין הסוחרים והאספנים, ורק לאחר מכן משתנה מחיר השוק. נמצא שבשעת ההיזק כבר חל החיוב, וההתייקרות אירעה לאחר מכן. אולם האור לציון מוסיף שגם אם נניח שהמטבע השנייה התייקרה מיד, אין בכך כדי לפטור את המזיק. המזיק השמיד בידיו ממון גמור של חברו, ואין הוא יכול להיפטר בטענה שבעל החפץ הרוויח ממקום אחר. כמו כן, המזיק אינו זוכה בשבח שנוצר במטבע השנייה, שהרי היא חפץ אחר השייך לניזק. לפי דבריו, גם במקרה הבולים המזיק חייב לשלם את מלוא שווי הבול שהשמיד, כלומר מאה אלף שקלים. העובדה שהבול השני התייקר אינה מקנה למזיק זכות בו ואינה מאפשרת לו לקזז את עליית ערכו מחובו. השאלה נידונה במפורש גם בספר חשוקי חמד על מסכת בבא קמא דף ג ע״א, מאת הגר״י זילברשטיין, תחת הכותרת: ״קרע בול, ועל ידי כך נתייקר הבול השני״. שם מדובר באדם שהיו לו שני בולים נדירים, שכל אחד מהם היה שווה אלף דולר. אדם אחר שרף אחד מהם, ובעקבות זאת עלה מחירו של הבול שנותר לאלפיים דולר. הגר״י זילברשטיין דן אם המזיק חייב משום שהשמיד חפץ בעל ערך, או שמא הוא פטור משום שבפועל לא נגרם לבעל הבולים חיסרון ממוני. בתחילת דבריו הוא מעלה סברה חזקה לחייב. לדבריו, ייתכן שחיוב מזיק מתקיים בשני אופנים: כאשר המזיק גרם לחברו הפסד ממוני, וכן כאשר המזיק איבד חפץ בעל ערך שהיה בבעלותו של חברו, אף אם מסיבה כלשהי לא פחת שווי רכושו הכולל. לפי סברה זו, העובדה שבעל הבולים לא הפסיד בחשבון הכללי אינה פוטרת את המזיק. סוף סוף היה ברשותו בול יקר, והמזיק לקח ממנו חפץ בעל ערך והשמיד אותו. הבול השני הוא חפץ נפרד, ואין עליית ערכו מבטלת את השמדת הבול הראשון. עם זאת, הגר״י זילברשטיין מביא צד לפטור על יסוד דברי הרשב״א בסוגיית ״לא מכליא קרנא״. הרשב״א דן בבהמה שאכלה שחת, כאשר אכילת השחת הועילה לאחר מכן לצמיחת התבואה. מדבריו עולה ששמים את הנזק לפי החיסרון שנגרם בפועל, תוך התחשבות בתועלת שנוצרה מאותו מעשה. אולם הגר״י זילברשטיין עצמו מחלק בין המקרים. בשחת, עיקר מטרת הזריעה הייתה התבואה העתידה לצמוח, ואילו השחת המוקדמת הייתה דבר משני. בבול, לעומת זאת, הבול שנשרף היה חפץ עצמאי ובעל ערך, ולכן אין זה ברור מדוע המזיק ייפטר רק משום שחפץ אחר של הניזק התייקר. לבסוף הוא מעלה אפשרות נוספת. לדבריו, אפשר ששווי הבול מורכב משני חלקים: שוויו החומרי הפשוט של הבול, ותוספת השווי הנובעת מנדירותו. ייתכן שעל עצם החפץ שהשמיד חייב המזיק בכל מקרה, אבל תוספת המחיר הנובעת מן הנדירות לא אבדה לגמרי, אלא עברה אל הבול השני. לפי אפשרות זו, המזיק יהיה חייב רק בשוויו החומרי הפשוט של הבול, ולא במלוא מחירו בשוק האספנות. הגר״י זילברשטיין אינו מכריע בדבר ומסיים בצריך עיון. אלא שלענ"ד לכאורה סברת הפטור קשה מכמה טעמים. ראשית, בשעת ההיזק היה הבול שהושמד חפץ עצמאי השווה מאה אלף שקלים. המזיק הפך חפץ השווה מאה אלף לחפץ חסר ערך. לכאורה זהו נזק מלא וברור, והחיוב חל כבר בשעת ההשמדה. שנית, הבול השני הוא נכס אחר. אין מדובר בשברים או בשאריות של הבול שנשרף, אלא בחפץ נפרד שהיה שייך לניזק עוד קודם למעשה. המזיק אינו בעלים על הבול השני, ואין לו זכות ליהנות מעליית ערכו. אילו היה לאדם רק בול אחד, ודאי היה המזיק חייב במלוא שוויו. קשה להבין מדוע העובדה שיש לניזק בול נוסף תגרע מחיובו של המזיק. רכושו הנוסף של הניזק אינו שייך למזיק, ואין המזיק רשאי להשתמש בו כדי להפחית את חובו. ניתן לחדד זאת במקרה שבו שני הבולים שייכים לשני אנשים שונים. אם המזיק השמיד את הבול של ראובן, וכתוצאה מכך התייקר הבול הזהה השייך לשמעון, ברור שהתעשרותו של שמעון אינה פוטרת את המזיק מלשלם לראובן. מדוע אפוא הדין צריך להשתנות רק מפני ששני הבולים היו שייכים לאותו אדם? בדומה לכך, אם אדם קיבל חפץ במתנה או מצא אותו מן ההפקר, ולאחר מכן אדם אחר השמידו, המזיק חייב לפי שוויו של החפץ. העובדה שבעל החפץ לא שילם עבורו אינה מפחיתה משוויו. לאחר שהחפץ הגיע לבעלותו, הוא נעשה ממונו לכל דבר. גם אם לאחר ההיזק מצא הניזק חפץ חלופי זהה, או קיבל חפץ חדש במתנה, אין בכך כדי לפטור את המזיק. הזכייה בחפץ האחר היא אירוע ממוני חדש ועצמאי, ואינה מבטלת את החוב שכבר נוצר בשעת ההיזק. אמנם במקרה הבולים יש הבדל מסוים, מפני שעליית ערכו של הבול השני נגרמה במישרין כתוצאה מהשמדת הבול הראשון. למרות זאת, עדיין ניתן לטעון שקשר סיבתי אינו מעניק למזיק זכות קניינית בנכס אחר של הניזק. גם אם מעשהו גרם במקרה לרווח, הרווח נוצר בחפץ שהיה שייך לניזק מלכתחילה. יש גם קושי בעצם החלוקה בין שוויו החומרי של הבול לבין שוויו מחמת נדירותו. שוויו האמיתי של חפץ אינו נקבע לפי מחיר חומר הגלם בלבד. ציור יקר אינו נישום לפי מחיר הבד והצבע, כתב יד עתיק אינו נישום לפי מחיר הנייר והדיו, ויהלום אינו נישום לפי שווי החומר הכימי שממנו הוא מורכב. באותה מידה, בול נדיר אינו נישום לפי מחיר פיסת הנייר. אם יש שוק ממשי שבו אנשים מוכנים לשלם עבור הבול מאה אלף שקלים, זהו שוויו הממוני. הנדירות אינה תוספת חיצונית שאינה חלק מן החפץ, אלא הסיבה לכך שהחפץ עצמו שווה סכום גבוה. לכן, כאשר המזיק משמיד את הבול, הוא משמיד חפץ ששוויו מאה אלף שקלים, ולא נייר ששוויו שקלים בודדים. הצד הפוטר יכול להשיב שאין להשוות בין מתנה או מציאה מאוחרת לבין התייקרות הבול השני. מתנה ומציאה הן אירועים חיצוניים למעשה ההיזק, ואילו במקרה הבולים אותו מעשה עצמו שהשמיד את הבול הראשון הוא שגרם להתייקרות הבול השני. משום כך אפשר לראות את שני הבולים כמכלול כלכלי אחד ולשום את שוויו לפני המעשה ולאחריו. לפני השריפה היו שני בולים בשווי כולל של מאתיים אלף שקלים, ולאחריה נשאר בול אחד בשווי מאתיים אלף שקלים. אולם תשובה זו תלויה בעיקר השאלה: האם בדיני נזיקין שמים את החפץ המסוים שניזוק, או את מצבו הכלכלי הכולל של הניזק לאחר כל התוצאות שנגרמו מן המעשה. אם שמים את הבול המסוים שנשרף, המזיק חייב את מלוא שוויו. הבול היה שווה מאה אלף שקלים לפני השריפה ואפס לאחריה. אם שמים את מכלול שני הבולים כיחידה כלכלית אחת, יש מקום לטעון שלא נוצר חיסרון כספי כולל. לכאורה, הסברה לחייב במלוא הסכום חזקה. הבול שנשרף היה חפץ עצמאי ובעל שווי שוק ממשי, ואילו הבול השני הוא נכס נפרד של הניזק. כשם שמתנה, מציאה או התעשרות אחרת של הניזק אינן פוטרות את המזיק, כך יש מקום לומר שגם השבח שנוצר בחפץ אחר אינו פוטר אותו. זו הכרעת האור לציון, המחייב את המזיק במלוא שווי החפץ שהשמיד. הגר״י זילברשטיין מביא את צדדי הספק, מעלה אפשרות לחייב רק בשוויו החומרי של הבול, אך אינו מכריע ומסיים בצריך עיון. לי הקטן נראה כשיטת האור לציון.