תביעת תאונת עבודה מוגדלת

התשובה

שלום וברכה. יש לעיין בדין זה בעומק, כי הוא מורכב מאוד, ויש בו ערבוב בין זכות אמיתית של אדם לקבל את המגיע לו, לבין חשש של נטילת ממון בדרך שאינה מדויקת לפי תנאי הזכאות, ובאמת שלכתחילה ודאי שאין להיכנס כלל לשאלות ומקרים כאלו, אלא לדבוק במידת האמת, שכן אלו מן השאלות שקשה עד בלתי אפשרי לאמוד בדיוק את הפער (אם יש) בין הסכום שהתקבל בפועל מביטוח לאומי בעקבות המצג "המנופח", לבין המציאות בפועל. אמנם השאלה נשאלה בדיעבד ועל כן מתוך בירור כל היסודות יתברר הדין. ראשית יש להעמיד שאין מדובר במקרה של המצאת פגיעה או קבלת ממון על דבר שאינו קיים כלל (שאם כן הרי זו הצהרה שיקרית לחלוטין, וישנה קבלת ממון שלא כדין וזהו גזל), שהרי הליקויים בגב, בכתף וכיוצא בהם הם אמיתיים ומוכחים בבדיקות רפואיות. נמצא, שעצם זכאותו של האדם לקבל פיצוי על מצבו הרפואי אינה מוטלת בספק, והדין אינו עוסק בעצם קבלת הממון, אלא על אופן קבלתו והמסלול שבו נתקבל. והנה יש להבחין הבחנה יסודית בין שני עניינים: גובה הפיצוי, ומקור הזכאות אליו. אף שבפועל התשלום נגזר מאחוזי הנכות, מכל מקום אין הזכאות נקבעת רק לפי עצם הפגיעה, אלא לפי הגדרתה — אם היא תוצאה של תאונת עבודה מסוימת, או של פגיעה מצטברת מן העבודה. והבדל זה אינו טכני בלבד, אלא הוא מעיקר תנאי ההתחייבות של המוסד המשלם, שאינו מתחייב לשלם על כל נזק באשר הוא, אלא על נזק מסוג מסוים ובתנאים מסוימים. ועל כן, אף אם בפועל יתכן שהיה מגיע סכום מסוים גם במסלול אחר, מכל מקום קבלת ממון במסלול שהתנאים שבו אינם מתקיימים במלואם — עלולה להיחשב כקבלת ממון שלא בדרך שהתיר בעל הממון, והוא גוף המתחייב לפי חוקיו וכלליו. ואין לומר שכיון שמדובר באותו גוף אין בכך כלום, כי אין ההתחייבות חלה באופן כללי אלא לפי ההגדרה שקבע. אלא שעדיין אין לדון בזה כדין גזל פשוט, ויש לחלק בזה חילוקים חשובים. אם האדם עצמו המציא עובדות שאינן נכונות, או ייחס בפירוש את כל הליקויים לתאונה ביודעין כאשר ידע שאין הדבר כן — הרי יש כאן קבלת ממון על בסיס טענה שאינה אמת, ובזה יש חשש גזל ממש, אף אם מצד אחר היה מקום לתבוע סכום מסוים. אולם אם לא שיקר בפירוש, אלא התביעה נבנתה על ידי עורך הדין באופן מרחיב, והוא עצמו לא נכנס לדקדוק העניין, או שלא הבין את המשמעות המדויקת של הייחוס, או שלא ניסח את הדברים בפועל — אין זה גזל ברור ומוחלט, אלא מצב של ספק, שהרי מצד אחד אכן נתקבל סכום גבוה יותר על בסיס הגדרה שאינה מדויקת לגמרי, אך מצד שני יש כאן זכאות אמיתית חלקית, ואי אפשר לקבוע בברור כמה מן התוספת אינה מגיעה. ובאמת, כאשר באים לדון האם יש כאן קבלת יתר, מתעוררת בעיה מעשית משמעותית: כמעט בלתי אפשרי לאמוד במדויק כמה אחוזים היו נקבעים על הקרסול בלבד, וכמה על כלל הליקויים, ומה היה פוסק המוסד אילו הוצגו הדברים באופן אחר. ואף אם יעשה אומדן גס, לא יוכל להגיע לידיעה ברורה אלא לסברות בלבד. ובמצב כזה אין בכוחנו להוציא ממון מספק, ואין מחייבים אדם להשיב אלא כאשר ברור שהממון אינו שלו. ומתוך כך עולה יסוד חשוב בדין זה: כאשר אין אפשרות ריאלית לברר ולהפריד את חלקי הזכאות, ואין ידיעה ברורה שהממון שבידו אינו מגיע לו, אין מחייבים אותו להחזיר. אין זה היתר לכתחילה, אלא הכרה בכך שהמציאות אינה מאפשרת בירור מדויק, וההלכה אינה מחייבת את האדם במה שאינו יכול לדעת. אלא שאין זה פוטר את האדם לעתיד. כל מה שנעשה עד כה, אם לא היה בו שקר מפורש מצד האדם עצמו, ניתן להעמידו בגדר ספק ובדיעבד, ואין מקום לפעולה מעשית של החזרת ממון בלא בירור נוסף אצל דיין מוסמך שיבחן את פרטי המקרה. אולם מכאן ואילך מוטלת על האדם החובה לדייק בדבריו ולא לייחס לתאונה מה שאינו יודע שנגרם ממנה, אלא להציג את הדברים כפי שהם: פגיעה ישירה מן התאונה, ולצדה ליקויים נוספים שייתכן שמקורם בעבודה בכלל. ואין מקום לומר שהאדם נכנס על דעת הנהוג במערכת המשפטית, ושכן דרכם של עורכי דין להרחיב תביעות, כי אין מנהג או נוהג שיכול להתיר נטילת ממון שלא בהתאם לאמת, וכל היתר של קבלת ממון תלוי בכך שהדברים נאמרים לפי מה שהם באמת, אף אם בלשון המרחיבה אפשרות ומטילה את ההכרעה על הוועדה. נמצא, שאין אנו אומרים שכל מקרה כזה הוא גזל, ואף לא שכל תוספת היא מותרת, אלא הדבר תלוי באופן ההצגה ובמידת ידיעתו ושיתוף פעולתו של האדם. אם שיקר בפירוש — יש בזה חשש גמור; אם נגרר אחר ניסוח כללי ולא דקדק — יש מקום להקל מצד הספק; ואם לא היה שותף כלל — אין עליו אחריות ישירה. אמנם בסוף הדברים נראה לי להטות להקל באופן שכבר נעשה הדבר כיון שיש לומר שיושבים בוועדה מומחים בעלי שם, שתפקידם הוא לבחון את המצב לאשורו, הם לא חשודים על רצון "לחלק" כסף, ולרוב הם מקשים מאוד. מה עוד שלענ"ד חלק מתפקידם הוא לזהות ולאבחן האם פגיעה מסוימת שייכת לתאונה עבודת מסוימת, שאחרת מסתבר שבכל תאונת עבודה כל עובד ישליך את כל הבעיות הרפואיות שלו על אותה תאונה, ואם כן הם אמורים לדעת האם פגיעה בכתף לדוגמא שייכת לתאונת עבודה שבה נשבר הקרסול, וזהו תפקידם ואחריותם. ואף שזה לא מתיר לתובע (הכוונה לשואל השאלה) לשקר ולהפריז, אמנם קשה מאוד להגדיר את החלטת הוועידה כגזל, כיוון שאחריותם להכריע על הקשר בין תאונת העבודה לבין מצבו הפיזי הנוכחי של התובע. וממילא אנו "סומכים" על החלטת הוועדה, על כל פנים בעניין שלא שייך בזה גזל וחובת השבה. וכל זאת כמובן בתנאי שלא שיקר בהצגת הדברים (כגון שטען שכואב לו מאוד באזור מסוים אעפ"י שאין זו האמת). אך בכל המקרים, העתיד טעון דיוק, שכן שם כבר תלוי הדבר במעשיו באופן ישיר. מסקנת הדין: אדם שקיבל פיצוי מביטוח לאומי על כלל ליקוייו, כאשר חלקם אינם בוודאות תוצאה של תאונת העבודה: אם ייחס במפורש וביודעין את הליקויים לתאונה — יש בכך חשש גזל ממש. אם לא אמר שקר מפורש, אלא הדבר הוצג באופן רחב או עמום — אין כאן גזל ודאי אלא ספק. כאשר אין אפשרות ממשית לאמוד מהו החלק העודף — אין חיוב השבה, משום שאין מוציאים ממון בספק. אם לא היה מעורב בפרטי הניסוח — אחריותו פוחתת, אך עליו להיזהר להבא. ומכל מקום, מכאן ואילך חייב האדם לדקדק בלשונו ולהציג את הדברים כהווייתם: להבחין בין פגיעה ישירה מהתאונה לבין נזק מצטבר או בלתי קשור, ולהניח לקובעים להכריע ביושר.