קיזוז חוב מגוי על ידי מרמה

התשובה

שלום וברכה. שאלה זו היא מן השאלות שצריך לדון בהן במתינות גדולה, מפני ששני צדדים חזקים עומדים כאן זה כנגד זה. מצד אחד, אין מדובר באדם המבקש ליטול ממון שאינו שלו, אלא באדם שממון רב שלו כבר יצא מתחת ידו, והחייב אינו פורע את חובו, ויש חשש ממשי שאם לא יעשה מעשה לא יוכל להיפרע כלל. מצד שני, הדרך המוצעת אינה גבייה גלויה של חוב, אלא מסירת סחורה בכמות פחותה מן המוצהר בתוך עסקת מכר חדשה, באופן שהקונה סבור שמקבל כמות מסוימת, ובפועל מקבל פחות. ולכן שורש השאלה הוא בהגדרת המעשה: האם הוא נידון כגביית חוב שהותרה במקום הפסד, או כמעשה הטעיה חדש בגוף המקח. תחילה יש להעמיד את צד האיסור. הכמות הרשומה על גבי האריזה או במסמכי המשלוח אינה פרט צדדי, אלא היא מגוף העסקה. כאשר אדם קונה כמות מסוימת, והספק מציג כאילו הכמות נמסרה בשלמותה, ובפועל נמסרה כמות פחותה, יש בזה לכאורה משום גניבת דעת. והרי בגמרא חולין צד ע"א מבואר שאסור לגנוב דעת הבריות, ואפילו דעתו של גוי, וכן פסק הרמב"ם בהלכות דעות פרק ב הלכה ו, וכן נפסק בשולחן ערוך חושן משפט סימן רכח סעיף ו. ואף שבנידון שלפנינו אין כוונת הספק להונות לשם רווח חדש, אלא להשיב לעצמו חוב ישן, מכל מקום מצד צורת המעשה יש כאן הצגת דבר אחד ועשיית דבר אחר. וכן נראה מצד דיני מקח וממכר, שהרי נפסק בשולחן ערוך חושן משפט סימן רלב סעיף א, שכל דבר שיש בו מום או חסרון שלא הודיעו הרי זה מקח טעות. וכאן החסרון אינו עניין חיצוני, אלא הכמות עצמה שנמכרה אינה כפי שהוצגה. ממילא יש צד חזק לומר שאין החוב הישן מכשיר את המקח החדש, שהרי כל עסקה עומדת לעצמה, וכאשר הספק נכנס לעסקה חדשה עליו לקיים אותה כפי תנאיה. החוב הקודם נותן לו תביעה ממונית, ואולי אף כוח גבייה במקום שההלכה נותנת כוח כזה, אבל אין הוא הופך מצג שאינו אמת למצג אמת. ויש להוסיף בזה ממה שנפסק בשולחן ערוך חושן משפט סימן רד סעיף יא, באדם שהיה חייב לחברו, ובא החייב לקנות ממנו חפץ ונתן לו מעות, שיכול בעל החוב לומר: מעות אלו אני גובה בחובי, והחפץ לא אתן לך; ואם ירצה לקנות את החפץ, יתן מעות אחרות. ומבואר מדין זה יסוד חשוב: פירעון חוב ומקח וממכר אינם מתערבים מאליהם. אם המעות נגבות עבור החוב, אין כאן דמי מקח; ואם רוצים ליצור מקח, צריך תשלום מוגדר עבור המקח. ולפי זה היה מקום לומר שגם בנידון שלנו צריך להפריד בין שני המישורים: החוב הישן עומד לעצמו, והמקח החדש עומד לעצמו, ואין לחסר מגוף המקח החדש בטענה שהוא בא על חשבון החוב הישן. עוד יש לדון מצד גדר "עביד איניש דינא לנפשיה". הרמב"ם בהלכות סנהדרין פרק ב הלכה יב כתב שיש לאדם לעשות דין לעצמו אם יש בידו כוח, הואיל וכדת וכהלכה הוא עושה, ואינו חייב לטרוח ולבוא לבית דין. וכן נפסק בשולחן ערוך חושן משפט סימן ד סעיף א. אולם אם כוחו של האדם לעשות דין לעצמו הוא כוח של דין, או כעין כוח בית דין, יש מקום גדול לומר שאין כוח זה מתיר לו לעשות מעשה שבית דין עצמם אינם עושים. בית דין יכולים לחייב את בעל הדין לשלם, ובמקום הצורך לכוף את הדין כפי גדרי ההלכה, אבל אין בית דין גובים חוב על ידי יצירת עסקת מכר שיש בה פרט שאינו אמת. ואם כן יש לומר שאף העושה דין לעצמו אינו יכול להרחיב כוחו מעבר לגדרי הדין, ואין לו היתר להפוך מצג כמותי שאינו אמת לכלי גבייה. אלא שמנגד יש צד היתר חשוב, והוא מדין "עביד איניש דינא לנפשיה" במקום הפסד. בבבא קמא כז ע"ב מבואר שבמקום שיש הפסד, לכולי עלמא אדם עושה דין לעצמו. ושם הובאה ברייתא של בן בג בג: "אל תיכנס לחצר חברך ליטול את שלך שלא ברשות, שמא תראה עליו כגנב, אלא שבור את שיניו ואמור לו שלי אני נוטל". ופירש רש"י שם שהאיסור להיכנס הוא משום שנכנס בגניבה ובסתר, שלא ייראה כגנב. ועל זה כתבו התוספות שם בדיבור המתחיל "אלא שבור את שיניו", שדברי בן בג בג הם במקום שאין פסידא, שהרי אסר להיכנס שלא ברשות. ומשמע מדבריהם שבמקום הפסד אין איסור זה עומד באותו אופן, ויש מקום להתיר לאדם ליטול את שלו אף בדרך שאינה גלויה, כאשר אם לא יעשה כן יפסיד את ממונו. אולם יש לעיין היטב עד היכן מגיעים דברי התוספות. אפשר להבין שהתוספות התירו במקום הפסד דבר שנראה כגניבה, אבל באמת אינו גניבה כלל, מפני שהוא נוטל את שלו. כלומר, עצם המעשה הוא מעשה אמת: "שלי אני נוטל"; ורק בעיני הרואים, או מצד דרך הנטילה, נראה הדבר כמעשה גניבה. אבל בנידון שלנו יש חידוש גדול יותר, שהרי אין מדובר רק בנטילת חפץ שלו מבית מי שמחזיק בו, אלא ביצירת מסגרת של מקח חדש שיש בה פרט שאינו אמת: הקונה סבור שמקבל כמות פלונית, ובפועל מקבל פחות. בזה אפשר לומר שאין הבעיה רק במה שהמעשה נראה כלפי חוץ, אלא בכך שבתוך המקח עצמו יש מצג שאינו נכון. ולכן אין ראיה מוכרחת מן התוספות להתיר את נידון שאלתנו. ונמצא שהדבר תלוי בהגדרת המעשה. אם נגדיר את הדבר כמכירה רגילה, הרי יש כאן סחורה חסרה ומצג כוזב. אבל אם נגדיר את הדבר כתפיסה וגבית חוב בתוך מסגרת מסחרית, יש מקום לומר שאין הספק נוטל ממון זר, אלא מעכב בידו שווי ממוני כנגד חוב ברור, ובמקום הפסד יש לו כוח לעשות כן. ובזה מצינו מקור חשוב בדברי האחרונים. בשו"ת בצל החכמה חלק ג סימן קכד דן בנידון קרוב מאוד: סוחר נייר בסיטונאות, שאחד מלקוחותיו פשט את הרגל ונשאר חייב לו סכום חשוב, ואחר כך המשיך אותו לקוח לקנות ממנו נייר. והשואל רצה לגבות את חובו על ידי שיוציא מכל חבילת נייר המחזיקה עשרת אלפים גיליונות כמאה או כמאתיים גיליונות, באופן שהקונה אינו מונה את הגיליונות ואינו מרגיש בחסרונם, או שייתן לו פחות מסוג נייר אחר, עד שיעלה שווי החסר לסכום החוב. הרי זה ציור קרוב מאוד לנידון שלפנינו, שהרי גם שם מדובר בעסקת מכר חדשה, בכמות קבועה של סחורה, ובחיסור סמוי מן הכמות כדי לגבות חוב ישן. ובדבריו דן תחילה בצד האיסור, מצד דברי בן בג בג ומצד האיסור ליטול את שלו בסתר, ואף מצד החשש לעשות עוול במידה ובמשקל. אולם לאחר שהביא את דברי התוספות בבבא קמא כז ע"ב, שדברי בן בג בג נאמרו במקום שאין הפסד, העלה שיש מקום להתיר במקום הפסד. ובמסקנת הדברים כתב שכאשר הנתבע נתן לתובע מעות עבור סחורה, והתובע מעכב קצת מן הסחורה עבור תביעתו שלא בידיעת הנתבע, הרי זה נחשב כתופס מעות עבור מעות ומותר. ומכל מקום הוסיף שמי שרוצה לתפוס בסתר שלא בידיעת הנתבע, יסדר תחילה את הדברים כהווייתם בפני רב מורה צדק, וכהוראתו יעשה. דברי הבצל החכמה הם ודאי סניף גדול מאוד לצד ההיתר, מפני שהם עוסקים כמעט באותו ציור ממש: מוכר שמחסר מן הסחורה הנמסרת כדי לגבות חוב ישן מן הקונה. ולפי דרכו אין להגדיר את החיסור כהטעיה עצמאית בגוף המקח, אלא כתפיסה ממונית כנגד חוב, שהרי הקונה נתן מעות עבור הסחורה, והמוכר מעכב בידו חלק מן השווי כנגד חוב ברור שהלה חייב לו. לפי זה, כאשר החוב ברור, ואין דרך אחרת להיפרע, והחיסור מדויק כנגד החוב, יש מקום להקל. אולם עדיין אין לומר שההיתר מוכרח מצד התוספות עצמם. אפשר לחלוק על הרחבת הבצל החכמה ולומר שהתוספות לא דיברו אלא במקום שבו עצם המעשה הוא נטילת שלו, ורק דרך הנטילה נראית כגניבה, מה שאין כן כאשר האדם מעמיד עסקת מכר חדשה על פרט שאינו אמת. לפי דרך זו, דין "עביד איניש דינא לנפשיה" מתיר תפיסה או גבייה, אבל אינו מתיר להשתמש במבנה של מקח חדש שיש בו נתון שאינו נכון. וזהו חילוק חזק מצד הסברה, ובפרט לפי ההבנה שכוחו של אדם לעשות דין לעצמו אינו גדול מכוח בית דין. לכן אין נכון להכריע כאן בשפה של איסור מוחלט או היתר גורף. מצד אחד, אין לומר בפשטות שאסור בכל אופן, לאחר שמצינו בדברי הבצל החכמה שהתיר בציור קרוב מאוד במקום הפסד. מצד שני, אין לומר שמדברי התוספות מוכח היתר גמור לנידון זה, מפני שיש לחלק בין נטילת שלו במקום הפסד לבין יצירת מקח חדש שיש בו מצג שאינו אמת. ועוד יש להדגיש שהתנאים בזה כבדים. ראשית, החוב צריך להיות ברור ומבורר, ולא תביעה מסופקת או סכום משוער. שנית, צריך שלא תהיה אפשרות מעשית להיפרע מן החייב בדרך רגילה, שאם אפשר לגבותו בדין או בדרך מסחרית גלויה, אין מקום להיכנס להיתר של תפיסה בסתר. שלישית, החיסור מן הסחורה צריך להיות מדויק כנגד החוב, ולא מעבר לו. רביעית, צריך לבחון היטב שאין בזה חשש חילול השם, ובפרט כאשר מדובר במסחר עם גוי, שאם הדבר יתגלה כמעשה מרמה ויגרום לזילות בשם ישראל ובשם שמים, יש בכך צד חמור מאוד. חמישית, יש לדון גם מצד דינא דמלכותא וחוקי המסחר והסימון, שאין להתיר פעולה שעלולה להיות אסורה מצד החוק ולגרום מכשול גדול. ולמעשה נראה, שאילו לא היו בידינו דברי הבצל החכמה, היה מקום גדול להחמיר מכוח החילוק שבין נטילת שלו לבין יצירת מקח חדש שיש בו מצג שאינו אמת. ואף לאחר דברי התוספות, אין ראיה מוכרחת להתיר, מפני שהתוספות דיברו בנטילת שלו במקום הפסד, ולא בהכרח במקח חדש. אולם מאחר שהבצל החכמה דן בציור דומה מאוד והעלה להתיר בתנאים, הרי במקום הפסד גדול, כאשר החוב ברור ואין דרך אחרת להיפרע, יש צד חשוב לסמוך להקל, אך אין להורות כן בפשיטות לכל אדם ולכל מקרה. מסקנת הדין אין להתיר באופן גורף לספק למסור סחורה בכמות פחותה מן הרשום כדי לקזז חוב ישן, מפני שיש צד חזק לומר שאין זו רק נטילת שלו, אלא יצירת מקח חדש שיש בו מצג שאינו אמת, ויש בזה חשש גניבת דעת ומקח פגום. ואף מדברי התוספות בבבא קמא כז ע"ב אין ראיה מוכרחת להתיר נידון כזה, כי ייתכן שהתוספות לא התירו אלא נטילת שלו במקום הפסד, כאשר המעשה מצד עצמו הוא גבייה ורק נראה כגניבה, אבל לא מקח חדש המבוסס על פרט שאינו אמת. ומכל מקום, במקום שהחוב ברור ומבורר, ואין דרך מעשית להיפרע מן החייב, ויש הפסד גדול אם לא יתפוס עתה, והחיסור מן הסחורה נעשה בדיוק כנגד שיעור החוב ולא מעבר לו, יש צד היתר חשוב לסמוך על דברי שו"ת בצל החכמה חלק ג סימן קכד, שדן בנידון דומה מאוד והתיר באופן של חיסור מקצת מן הסחורה כדי לגבות חוב, והגדיר את הדבר כתפיסת מעות עבור מעות. ולכן למעשה, אין לעשות כן מדעת עצמו. אם אירע מקרה כזה, צריך להציג תחילה בפני דיין או מורה הוראה את כל פרטי החוב והעסקה: מקור החוב, שיעורו המדויק, הראיות עליו, האפשרות או אי האפשרות לגבותו בדרך אחרת, שיעור החיסור מן הסחורה, וחששות חילול השם ודינא דמלכותא. ורק אם יתברר שהחוב ודאי, שאין דרך גבייה אחרת, שהחיסור מדויק ואינו יותר מן החוב, ושאין בדבר תקלה חמורה אחרת, יש מקום להקל בשעת הדחק על פי דברי הבצל החכמה.