גדר דבר האבד בחול המועד
השאלה
יהודי בעל עסק לייצור שליכט צבעוני נשאל בחול המועד על ידי אישה שבביתה עובד פועל גוי בעבודת שליכט. במהלך העבודה נגמר החומר בגוון המסוים. אם לא יינתן לה חומר נוסף, הפועל יישאר ללא עבודה והיא תיאלץ לשלם לו שכר יומי אף שלא עבד, ולאחר המועד תצטרך להזמינו פעם נוספת ולשלם עבור יום עבודה נוסף. אין באותה עיר מקום אחר שמייצר את הגוון המבוקש. אצל בעל העסק החומר הבסיסי כבר מוכן, והכנת הדלי אינה דורשת ייצור מלא, אלא שקילת החומר, הוספת פיגמנט וערבוב קצר במכונה. האם תשלום שכר לפועל הגוי היושב בטל והצורך להזמינו שוב נחשבים אצל האישה לדבר האבד? ואם הפסקת יישום השליכט עלולה לגרום להבדלי גוון או לסימני חיבור, האם הדבר מחזק את ההיתר? ובהנחה שאצל האישה זהו דבר האבד, האם מותר לבעל העסק היהודי להכין ולמכור לה את הדלי, אף שאצלו עצמו אין הפסד מן הקרן אלא רווח מן המכירה וחשש להפסיד את הלקוחה? יש לציין שהחומר נגמר באופן בלתי צפוי, ולא כיוונו את הכנתו לחול המועד. בעל העסק אינו פותח את העסק כרגיל, אלא מכין דלי אחד בלבד לצורך מקרה זה.
התשובה
נפסק בשולחן ערוך או"ח תקל"ז, א: "דבר האבד מותר לעשותו בחול המועד בלא שינוי", והרמ"א הוסיף שבכל מה שאפשר יש להקל בטרחה. לפיכך, כאשר קיימת סכנת הפסד ממשית, מותרת גם מלאכת אומן, ובלבד שמצמצמים את הטרחה. בנידון זה, מאחר שהחומר הבסיסי כבר מוכן ונדרשות רק שקילה, הוספת פיגמנט וערבוב קצר, מדובר בפעולה מצומצמת. אמנם, הפסד הרווח מן המכירה או החשש לאבד את הלקוחה אינם מספיקים כשלעצמם, משום שמניעת רווח אינה נחשבת בדרך כלל לדבר האבד, כמבואר בשולחן ערוך תקלט, ד, ובתוספות מועד קטן י ע"ב ד"ה "ובדבר", וברא"ש שם פ"א סימן כ"ג. ההיתר צריך להתבסס על הפסדה של האישה ולא על רווחו של בעל העסק. תשלום שכר לפועל היושב בטל הוא הוצאה ממשית, אולם נחלקו הפוסקים אם הפסד זה לבדו מתיר מלאכה בחול המועד. יש שהחשיבו תשלום שכר לפועלים כהפסד מכיסו, ואילו בשם הגרש"ז אויערבך הובא שאין להפעיל עסק רק כדי שלא לשלם לפועלים בחינם, כאשר היה ניתן להביא את ימי המועד בחשבון מראש. מכל מקום, במקרה זה הפועל כבר נמצא בבית, העבודה כבר החלה, החומר נגמר באופן בלתי צפוי, ואין אפשרות להשיג את הגוון במקום אחר. לכן שכר יום הבטלה והצורך להזמין את הפועל פעם נוספת מצטרפים לצד ההיתר. אם מבחינה מקצועית הפסקת יישום השליכט באמצע עלולה לגרום להבדלי גוון, לסימני חיבור, לקלקול השטח או לצורך לחזור על חלק מן העבודה, הרי זה דבר האבד ברור יותר, שכן העבודה והחומרים שכבר הושקעו עלולים להיפגע. כעין זה התיר השולחן ערוך בתקל"ז, א, להמשיך השקיית שדה שכבר התחילו להשקותה, כאשר הפסקת ההשקיה תגרום להפסד. בביאור הלכה שם מבואר שגם חשש מצוי וסביר להפסד נידון כדבר האבד. אין צורך שהאומן העושה את המלאכה יהיה בעצמו בעל הדבר האבד. ההיתר מתייחס למטרת המלאכה, שהיא הצלת ממון מן ההפסד. כשם שמותר לבעל נכס לשכור אומן לתיקון דבר האבד, כך מותר לאומן לבצע את הפעולה הנדרשת ולקבל עליה שכר. לכן אין לומר שהפסדה של האישה הופך להיות הפסדו של בעל העסק, אלא שהאישה היא בעלת הדבר האבד, ובעל העסק הוא האומן העושה עבורה את מלאכת ההצלה. הרווח שהוא מקבל מן המכירה אינו סיבת ההיתר, אך גם אינו מבטל אותו. עצם היות הפועל גוי אינה מתירה את המשך העבודה, שהרי נפסק בשולחן ערוך תקמ"ג, א, שאסור לומר לגוי לעשות בחול המועד מלאכה שאסורה לישראל. אולם אם המשך העבודה מותר משום דבר האבד, מותר לעשותו גם על ידי פועל גוי. לפיכך, אם הפסקת העבודה עלולה לגרום נזק לשליכט שכבר יושם, או להצריך עשייה חוזרת, מותר לבעל העסק להכין את הדלי הנדרש, אף שאצלו עצמו אין דבר האבד. עליו להכין רק את הכמות הנחוצה, לצמצם את הטרחה, לעשות זאת בצנעה ולא לפתוח את העסק כרגיל. ההיתר מותנה בכך שלא כיוונו את המלאכה לחול המועד. אם אין כל חשש לפגיעה בעבודה שכבר נעשתה, וכל ההפסד הוא שכר הפועל היושב בטל, הדין תלוי במחלוקת הפוסקים בעניין הפסד שכר פועלים, ויש להכריע לפי גובה ההפסד, תנאי השכר והאפשרות להעסיק את הפועל בעבודה אחרת המותרת במועד.