האם שומר חינם ששכח והניח תרופה במקרר במקום במקפיא חייב לשלם?

התשובה

שלום וברכה. שאלה מעניינת.

לענ"ד יש לדון במקרה זה בשני מסלולים נפרדים:

תחילה יש לברר אם מקבל התרופה חייב מדין שומר חינם שפשע בשמירתו. אם אי אפשר לחייבו מדין שומר, יש לדון אם עצם הנחת התרופה במקרר מחייבת אותו מדין אדם המזיק.

ההבדל (הנפק"מ) בין שני המסלולים חשוב, משום ששומר יכול להתחייב על נזק שנגרם מחמת פשיעתו גם כאשר לא קלקל את החפץ בידיו, ואילו בחיוב של אדם המזיק יש לברר אם מדובר בנזק ישיר, בגרמי או בגרמא.

במקרה המתואר מסתבר שהייתה קבלת שמירה ברורה. בעל התרופה ביקש מחברו לשמור אותה במקפיא, הסביר לו את תנאי השמירה, והחבר הסכים. השולחן ערוך פוסק: "שומר חנם הוא שהפקיד אצלו כסף או כלים או בהמה או כל דבר לשמור, והוא קבל עליו לשומרו" (חושן משפט סימן רצ"א סעיף ב). לכן, בהנחה שהחבר לא קיבל שכר או טובת הנאה, דינו כשומר חינם. שומר חינם פטור מגניבה ואבדה, אך חייב בפשיעה, כמבואר בשולחן ערוך: "שומר חנם פטור בשבועה מגניבה ואבידה, ואינו חייב לשלם כי אם בפשיעה" (שם סעיף א).

אלא שיש לברר אם שכחת ההוראה נחשבת פשיעה. במסכת בבא מציעא מסופר על אדם שהפקידו אצלו תכשיטים, וכאשר התבקש להחזירם אמר שאינו יודע היכן הניח אותם. רב נחמן פסק: "כל לא ידענא פשיעותא היא" (בבא מציעא ל"ה ע"א). בהתאם לכך נפסק בשולחן ערוך: "אמר לו השומר: איני יודע אנה הנחתי פיקדון זה, או באיזה מקום קברתי הכספים... הרי זה פושע וחייב לשלם מיד" (חושן משפט סימן רצ"א סעיף ז).

אולם אין ללמוד מכאן שכל שכחה נחשבת פשיעה. בגמרא מדובר בשומר ששכח היכן הניח את הפיקדון, ולכן אינו יכול להשיבו. הוא היה חייב להניחו במקום שיוכל לזכור ולמצוא, וכשלא עשה זאת נכשל בעצם השמירה. נתיבות המשפט אף כתב שחיובו במקרה זה הוא מטעם מזיק, ולכן הוא חייב גם במקום שבו קיימת שמירה בבעלים: "דחייב מטעם מזיק, ואפילו בבעלים חייב" (נתיבות המשפט, חידושים, סימן רצ"א ס"ק י"ד).

לעומת זאת, כאשר השומר יודע היכן נמצא החפץ, אך שכח לבצע פעולה מסוימת, אין זו בהכרח הפשיעה שעליה נאמר "כל לא ידענא פשיעותא היא". ראיה לכך נמצאת במסכת בבא קמא: אדם שידע שיש אבן בחיקו, שכח ממנה, עמד והאבן נפלה והזיקה. רש"י כותב שהשכחה היא "שוגג ולא פשיעה" (בבא קמא כ"ו ע"ב, רש"י ד"ה לענין ד' דברים). אמנם הוא חייב בתשלום הנזק משום שאדם מועד לעולם, אך השכחה עצמה אינה מוגדרת שם כפשיעה.

בשאלה אם שכחה רגילה נחשבת פשיעה נחלקו הפוסקים (וראה שהרחבנו בכך בספרנו שו"ת תורת אבי – דיני ממונות בפרק שעוסק בדיני שומרים). בשו"ת שבות יעקב חלק ב סימן קמ"ח הובאה דעת הסוברים ששכחה היא פשיעה, אך השבות יעקב חולק עליהם. הוא מסביר שהדין של "כל לא ידענא פשיעותא היא" מיוחד לשומר שלא נתן את דעתו להניח את הפיקדון במקום שיוכל לזכור. כלשונו: "שאני התם שהפקידו אצלו, וראוי ליזהר בפקדונות מאוד... וזה שלא עשה כן, להניחו במקום שפגע לו עד שלא ידע מקומו, לכך הוי פשיעה גמורה; מה שאין כן בשאר כל הדברים, שכחה הוי אונס או על כל פנים שוגג ולא פשיעה". עם זאת הוא מוסיף שאם אדם שכח מחמת עצלות וחוסר אכפתיות, הדבר יכול להיחשב פשיעה.

נמצא שיש לחלק בין שכחת מקום הפיקדון לבין שכחת פעולה. אם השומר אינו יודע היכן הניח את החפץ, נפסק שהוא פושע. אבל אם הוא יודע היכן החפץ ונזכר שלא ביצע פעולה שהיה עליו לבצע, קיימת מחלוקת אם השכחה נחשבת פשיעה, שגגה או אונס.

לכן יש חשיבות גדולה למה שאירע ברגע שבו התרופה הוכנסה למקרר. אם השומר שכח לגמרי את ההוראה והניח את התרופה במקרר באופן אוטומטי ומתוך הרגל, מדובר בשכחת פעולה ולא בשכחת מקום הפיקדון. במקרה זה אי אפשר לחייבו רק מכוח הכלל "כל לא ידענא פשיעותא היא", ויש מקום למחלוקת הפוסקים אם שכחה כזאת מחייבת שומר חינם. מאחר שמדובר בספק ממוני, יש צד לומר שהשומר מוחזק בכספו והמוציא מחברו עליו הראיה.

לעומת זאת, אם השומר זכר שהתרופה חייבת להיות במקפיא, אך הניח אותה זמנית במקרר מתוך מחשבה שיעביר אותה אחר כך ושכח, יש צד חזק יותר לחייבו. במקרה זה הפשיעה אינה השכחה המאוחרת בלבד, אלא עצם ההחלטה להניח את התרופה במקום שנאמר לו במפורש שאינו מתאים לה. הוא קיבל עליו לשמור את התרופה דווקא בהקפאה, ולכן לא היה רשאי להניחה במקרר ולהסתמך על כך שיזכור להעבירה לאחר מכן.

כך גם אם זכר את ההוראה, אך לא התייחס אליה ברצינות וסבר על דעת עצמו שאין חשש בשהייה קצרה במקרר. במקרה כזה אין מדובר בשכחה תמימה אלא בשינוי מודע מתנאי השמירה, והדבר קרוב יותר לפשיעה ברורה. לעומת זאת, אם התבלבל באמת בין דלת המקרר לדלת המקפיא, יש לבחון אם הייתה זו טעות סבירה או חוסר תשומת לב בסיסי. ככל שההוראה הייתה ברורה יותר, הסכנה הודגשה יותר והפעולה הייתה פשוטה ומיידית יותר, כך מתחזק הצד לראות בהתנהגותו פשיעה.

השולחן ערוך פוסק ששומר שלא שמר את הפיקדון כראוי חייב כאשר הנזק נגרם מחמת פשיעתו: "אם פשע בו ולא שמרו כראוי לעניין אחד... פושע הוא... וכן כל כיוצא בזה" (חושן משפט סימן רצ"א סעיף ו). לכן, אם בית הדין יקבע שהנחת התרופה במקרר הייתה פשיעה, והתרופה התקלקלה מחמת אותה הנחה, השומר חייב מדיני שומרים.

במסלול זה אין צורך להוכיח שהשומר קלקל את התרופה בידיו. חיוב השומר אינו מבוסס רק על עשיית נזק ישיר, אלא על קבלת האחריות ועל כך שהפיקדון ניזוק מחמת פשיעתו. אכן, רוב מקרי הפשיעה של שומרים אינם נזק בידיים: השומר מניח את החפץ במקום שאינו ראוי, אינו נועל כראוי או אינו מונע סכנה שהיה עליו למנוע, והנזק מתרחש לאחר מכן. למרות זאת הוא חייב, משום שזהו חידוש התורה בדיני שומרים.

בדברי גאונים, כלל צ"ו סימן נ"ח, הובאה סברה ששומר חייב על הפסד שבא מחמת פשיעתו גם כאשר צורת הנזק היא גרמא, משום ש"שומר חינם חייבה התורה בפשיעה, ורוב פשיעות אינן אלא גרמא בעלמא". אמנם אין ללמוד מכאן שכל נזק עקיף שאירע בזמן שהחפץ היה אצל השומר מחייב אותו. החיוב קיים רק כשהנזק נכלל באחריות השמירה שקיבל עליו ונגרם מחמת פשיעה שלו.

לכן, אם התרופה התקלקלה מפני שהשומר פשע והניח אותה במקרר, טענת גרמא אינה פוטרת אותו מדיני שומרים. השאלה העיקרית היא אם הייתה פשיעה ואם הקלקול נגרם מחמת אותה פשיעה, ולא אם השינוי הכימי בתרופה הושלם מיד או לאחר כמה שעות.

רק אם לא ניתן לחייב את האדם מדין שומר, משום שהשכחה אינה נחשבת פשיעה, יש לעבור למסלול השני ולדון אם הוא חייב מדין אדם המזיק. מצד אחד, השומר עשה פעולה חיובית: הוא לקח את התרופה בידיו והניח אותה במקום שבו הטמפרטורה אינה מתאימה לה. אפשר לומר שהנחת תרופה רגישה במקום שבו היא עתידה להתקלקל היא תחילת מעשה הנזק, גם אם הקלקול הושלם רק לאחר זמן.

נתיבות המשפט כתב שאדם הנוטל חפץ של חברו ומניח אותו במקום שאינו משתמר כלל נחשב כמי שהפסידו בידיים: "כיון שהניחו במקום שאינו משתמר לגמרי, עד שנקרא עליו שם אבידה, הוי כמאבדו ומפסידו בידיים" (נתיבות המשפט, ביאורים, סימן רצ"א ס"ק ז). לפי עיקרון זה ניתן לטעון שגם הנחת התרופה במקום ההורס את יעילותה נחשבת מעשה נזק.

מצד שני, נתיבות המשפט דיבר על מקום שאינו משתמר כלל, שבו החפץ נחשב מיד כאבידה. במקרה של תרופה במקרר התרופה אינה מתקלקלת ברגע ההנחה, אלא לאחר שהטמפרטורה שלה משתנה במשך זמן. לכן אפשר לטעון שאין כאן נזק ישיר אלא גרימת מצב שממנו נוצר הנזק לאחר מכן.

ההבחנה בין נזק בידיים, גרמי וגרמא מורכבת ושנויה במחלוקת. השולחן ערוך פוסק שחייבים בדינא דגרמי, והרמ"א מביא דעות הפוטרות בכמה מקרים משום גרמא, כגון מי שסילק כרים שהיו מתחת לכלי הנופל מן הגג ולאחר סילוקם נשבר הכלי (חושן משפט סימן שפ"ו סעיף ג). לכן קשה להכריע שהנחת התרופה במקרר היא בוודאות נזק בידיים.

אין להביא ראיה מכרעת מדיני גרמא בשבת. הגדרת גרמא בהלכות שבת אינה זהה בהכרח להגדרתה בדיני נזיקין. בהלכות שבת דנים אם המלאכה מיוחסת לעשייתו של האדם, ואילו בדיני ממונות דנים גם בקשר שבין המעשה לנזק, בוודאות הנזק ובמידת ישירותו. מכשיר המוגדר כמכשיר גרמא לעניין שבת אינו מוכיח שכל תוצאה שהוא גורם נחשבת גרמא גם בדיני נזיקין, וכן להפך.

אם ההנחה במקרר תוגדר כמעשה נזק ישיר, השכחה אינה בהכרח פוטרת, משום שאדם המזיק חייב גם בשוגג. המשנה קובעת: "אדם מועד לעולם, בין שוגג בין מזיד" (בבא קמא פרק ב משנה ו). עם זאת, גם בחיוב אדם המזיק קיימים גבולות באונס גמור, ולכן יש לבחון אם מדובר בטעות רגילה, בהתרשלות או באונס שלא היה אפשר לצפותו.

לפני כל חיוב יש לברר גם שהתרופה אכן התקלקלה. אין להסתפק בהשערה של בעל התרופה או השומר. יש לבדוק את הוראות היצרן או לקבל חוות דעת של רוקח מוסמך: מהו טווח הטמפרטורות המותר, כמה זמן שהתה התרופה מחוץ לטווח, האם איבדה את יעילותה, והאם מותר עדיין להשתמש בה. אם התרופה עדיין ראויה לשימוש, לא נגרם נזק המחייב תשלום. אם ניתן לקבל תרופה חלופית מן הספק, מקופת החולים או מחברת הביטוח ללא תשלום או בהשתתפות עצמית נמוכה, החיוב אינו בהכרח המחיר הרשמי המלא, אלא ההפסד הממוני שנגרם בפועל.

למסקנה, אין לחייב את השומר רק בטענה ששכחה תמיד נחשבת פשיעה. הדין של "כל לא ידענא פשיעותא היא" נאמר בשומר ששכח היכן הניח את הפיקדון, ולא הוכח ממנו שכל שכחת פעולה מחייבת. בשכחה רגילה קיימת מחלוקת בפוסקים, ובשו"ת שבות יעקב נפסק ששכחה רגילה נחשבת אונס או שוגג, אלא אם נבעה מעצלות והתרשלות.

אם השומר שכח באמת את ההוראה והניח את התרופה במקרר מתוך הרגל, יש ספק אם ניתן לחייבו מדין שומר חינם, ומחמת הספק אין להוציא ממנו ממון בלי הכרעה של בית דין. אם הוא זכר את ההוראה ובכל זאת הניח את התרופה במקרר באופן זמני, לא ייחס חשיבות לסכנה או דחה את ההעברה למקפיא, יש צד חזק יותר לחייבו מדין שומר שפשע. במקרה כזה אין לפוטרו מחמת גרמא, משום שהחיוב נובע מדיני השומרים.

אם אין חיוב מדיני שומרים, עדיין יש לדון אם עצם ההנחה במקרר נחשבת נזק בידיים, גרמי או גרמא. גם בשאלה זו יש צדדים לכאן ולכאן, ולכן אין להוציא ממון בלי בירור מדויק של העובדות. למעשה יש להביא לבית דין את דברי הצדדים, את הנוסח המדויק שבו נמסרה התרופה, את הסיבה לכך שהונחה במקרר, את משך השהייה ואת חוות הדעת המקצועית על מצב התרופה ועל שיעור ההפסד. ברוך תהיה.