מכונות משחק לילדים בחנות פיצה

התשובה

נראה שיש לפתוח בבירור יסוד החיוב. בתחילה היה מקום לומר שכל לקוח שאינו חוזר ואינו תובע את כספו יש לראותו כמוחל. אולם לאחר העיון אין הדברים פשוטים כלל. אדם שנמנע מלרדוף אחר חמישה שקלים אינו מוכיח בכך שמחל עליהם. פעמים רבות אין זו מחילה על הממון אלא ויתור על הטרחה הכרוכה בגבייתו. נמצא שקשה מאוד לבנות את כל ההיתר על יסוד מחילה. עוד היה מקום לתלות את הדבר בייאוש. ואף זו סברה שאינה מתיישבת כל צורכה. הלקוח אינו סבור שאיבד את כספו ואינו יודע היכן הוא. אדרבה, הוא יודע היטב היכן הכניס את המטבע ומה אירע לו. רק שאינו מעוניין להיכנס להליך של פנייה ובירור. ממילא אין כאן ייאוש קלאסי של אבידה שאבדה מבעליה. ומכוח קושיות אלו נראה שעיקר הסוגיה אינו מחילה ואינו ייאוש. השאלה האמיתית היא האם בכלל נוצר כאן חוב ממוני שניתן להגדירו כחוב קיים, או שמא כל זכות התביעה של הלקוח קיימת רק במסגרת האפשרות לברר את המקרה בזמן שבו העובדות עדיין ניתנות לבדיקה. ולכאורה יש לדמות את הדבר לדין אדם היודע שהוא חייב ואינו יודע למי חייב. אולם לאחר העיון נראה שאין לדמיון זה מקום. בכל מקום שנאמר שאדם חייב ואינו יודע למי, נקודת המוצא היא שהוא יודע בוודאות שיש חוב. הספק נוגע לזהות הזכאי בלבד. אבל כאן בעל המכונה אינו יודע כלל שנוצר חוב. אין הוא יודע אם הייתה תקלה. אין הוא יודע כמה כסף נבלע. אין הוא יודע באיזו שעה אירע הדבר. אין הוא יודע אם הפונה כבר קיבל החזר. אין הוא יודע אפילו אם קיימת טענת ממון ממשית כלשהי. כל ידיעתו מסתכמת בכך שבמערכת מכנית ייתכנו לעיתים תקלות. אך ידיעה כללית על אפשרות קיומן של תקלות אינה ידיעה על חוב ממוני. ויש להתבונן בזה היטב. בסוף כל יום מצטבר במכונה סכום מסוים. האם יכול בעל המכונה להצביע על חלק מן הכסף ולומר: זה בוודאי שלי וזה בוודאי שייך לאנשים שלא קיבלו תמורה? התשובה היא שלא. אין לו דרך לדעת זאת. ייתכן שכל הכסף התקבל כדין. ייתכן שחלק קטן ממנו קשור לתקלה כלשהי. ייתכן שכבר ניתן החזר כנגד אותה תקלה. ייתכן שכלל לא הייתה תקלה. נמצא שאין כאן ממון מזוהה של אחרים המונח בידו, אלא תשלום רגיל שנכנס לקופה, כאשר אין שום נתון המאפשר להגדיר חלק מסוים ממנו כחוב. ומכאן באים לעיקר היסוד. כל מערכת הבירור בנויה על פנייה בזמן אמת. כל עוד הלקוח עומד ליד המכונה ויכול לומר: הכנסתי כעת מטבע, המכונה לא פעלה, והנה השעה והמקום, ניתן לבדוק את הדברים. אפשר לברר את מצב המכונה, להשוות נתונים, לבדוק תקלה ולהשיב את הכסף. אולם מרגע שהלקוח עוזב את המקום ואינו יוצר קשר, הולך ונעלם הבסיס שעליו ניתן לברר את טענתו. לאחר ימים ושבועות כבר אין דרך מעשית לבדוק אם הייתה תקלה, כמה כסף הוכנס ומי היה המשתמש. לא מפני שבעל המכונה מסרב לשלם, אלא מפני שאין עוד מציאות של בירור. ונראה שיש לצרף לכך יסוד נוסף. כל אדם המשתמש במכונה אוטומטית עושה זאת על דעת דרך השימוש המקובלת בה. כשם שהמשתמש יודע שעליו להכניס מטבע באופן מסוים ולהפעיל מנגנון מסוים כדי לקבל את מבוקשו, כך הוא יודע שבמקרה של תקלה עליו לפנות למספר השירות המופיע על המכונה. זהו חלק בלתי נפרד מצורת ההפעלה של המערכת. לא מדובר בתנאי שנולד לאחר המעשה אלא במנגנון המלווה את השימוש מלכתחילה. ממילא כאשר הועמדה לרשותו דרך ברורה ומעשית לברר את טענתו ולקבל את כספו, והוא בחר שלא להשתמש בה עד שאבדה אפשרות הבירור, שוב אין לפנינו תביעה הניתנת למימוש. ועל פי זה מתיישבת היטב כל הסוגיה. אין צורך לומר שהלקוח מחל, ואין צורך לומר שהתייאש. אין צורך להיכנס לדיני אבידה, ואף אין צורך להגדיר את בעל המכונה כאדם היודע שהוא חייב ואינו יודע למי. פשוט אין כאן חוב מוגדר שניתן לעמוד עליו. כל אפשרות קיומה של תביעה הייתה תלויה בכך שהאירוע יובא לבירור בזמן שבו ניתן לבררו. משהלקוח ויתר על אפשרות זו והלך לדרכו, שוב לא נותרה תביעה ממונית מעשית. לכן נראה לעניות דעתי שבמקום שבו קיים מנגנון ברור ומקובל לדיווח על תקלות ועל קבלת החזר, וכל לקוח שפונה מקבל את כספו, אלא שיש לקוחות הבוחרים שלא לפנות ולעזוב את המקום עד שאובדת כל אפשרות בירור, אין על בעל המכונה חוב ממוני כלפיהם. הטעם אינו מפני שמחילותיהם ודאיות ואינו מפני שוודאי התייאשו, אלא מפני שאין כאן חוב ידוע ואין כאן תביעה הניתנת לבירור לאחר שחלף הזמן שבו ניתן היה לבדוק את העובדות. לפיכך רשאי בעל המכונה לראות כספים אלו כחלק מפדיון העסק ולחלוק בהם בהתאם להסכמים הקיימים בינו לבין בעל הפיצרייה. כנלע"ד והשי"ת יצלנו משגיאות. הערה: ויש להוסיף עוד, שאף אם יבוא הטוען ויאמר שיש לראות בכספים אלו ממון השייך ללקוחות, עדיין אין הדבר מביא בהכרח את בעל הפיצרייה להיות בעל דין באותו חיוב. שהרי יש לעיין תחילה בטיב ההתקשרות שבין בעל המכונה לבין בעל הפיצרייה. ולכאורה אין זו שותפות גמורה במכונה עצמה, אלא בעל המכונה מעמיד את מכונתו בעסק, ובעל הפיצרייה מעניק מקום, חשמל, ניקיון וחשיפה ללקוחות, ובתמורה מקבל אחוז מן הפדיון. ועצם העובדה שהתמורה מחושבת כאחוזים מהרווחים אינה הופכת בהכרח את הצדדים לשותפים בגוף העסק, כשם שמצוי בעולם המסחר שבעלי קניונים, אולמות ומתחמים מסחריים גובים את שכרם כאחוז מן המחזור או מן הרווחים, ואף על פי כן אין הם נעשים בעלים בעסקים הפועלים בתחומם. לפי צד זה, אף אם היה מתברר שחלק מן הכספים שבמכונה טעון השבה ללקוחות, החיוב הראשוני היה מוטל על בעל המכונה, שהוא בעל העסק, בעל המכשיר והאחראי כלפי המשתמשים. ממילא אין לראות את בעל הפיצרייה כצד ישיר לאותו חיוב רק מחמת שהוא מקבל אחוזים מן הפדיון. ואף אם היה מקום לדון מצד אחר האם מותר לו ליהנות מחלק מאותם כספים, מכל מקום אין זה נובע מדיני שותפות או מחיובו הישיר כלפי הלקוחות, אלא מדיון נפרד לחלוטין.