קולה עם מקק - למי שייך הפיצוי?

התשובה

יש לברר תחילה אם יש מקום לטענת המשאיל שהשאלה נעשתה בטעות, מאחר שלא התכוון לתת בקבוק שיש בו מקק. אולם עיון בדברי ההלכה מורה שאין הדבר כן, שהרי נפסק בשולחן ערוך חושן משפט סימן רל"ב סעיף ג' שאם נודע לקונה על המום והשתמש במקח - הרי זו מחילה ואינו יכול לחזור בו. נמצא שמום אינו מבטל את הקניין מעצמו, אלא נותן זכות ביד המקבל אם ירצה לבטל. ואם אינו מבטל אלא מקיים את הדבר, הקניין עומד על תילו. ולפי זה בנידון שלפנינו, השואל לא החזיר את הבקבוק ולא טען כלפי המשאיל לבטל את הנתינה, אלא בחר לקיים אותה ואף להשתמש בה כדי לפנות לחברה. הרי שגילה דעתו שהוא מקבל את הדבר, וממילא אין כאן כל יסוד לטענה של "השאלה בטעות", שכן הטעות אינה מבטלת אלא מעניקה אפשרות, והוא לא השתמש בה. עוד יש לברר את עצם דין מקח טעות: גם במקום שיש מום, אין ההלכה מכירה בזכות לפיצויים מעבר להשבת החפץ או החלפתו. כל שיש בדין הוא ביטול או קיום בלבד. אם כן, אף אם היה מקום לחייב את המוכר להחליף את הבקבוק התקול בבקבוק תקין, אין שום יסוד בהלכה לחייב ארגז שלם כפיצוי. ומכאן ברור שהארגז שניתן אינו חלק מזכות ממונית הנולדת מן החפץ, אלא הנהגה חיצונית של החברה, שאינה חלק מן הדין. לפיכך אין לראות בפיצוי תוצאה הלכתית של הבקבוק, אלא דבר חדש שנוצר מחוץ לגדרי הקניין. ועתה יש לדון בגדר הנתינה עצמה: האם מדובר בשאלה או בהלוואה. בקבוק משקה הוא דבר שדרכו להתכלות, ולכן דינו כהלוואה, כלומר הנתינה נעשית על דעת שהחפץ עצמו לא יחזור, אלא יוחזר דבר אחר מאותו מין. לפי זה, כאשר נמסר הבקבוק, נעשה המקבל בעלים עליו, והנותן אינו מצפה לקבל את אותו בקבוק עצמו אלא רק תחליף. נמצא שהמשאיל ויתר מראש על הזיקה לחפץ המסוים, ואין לו זכות אלא לקבל בקבוק קולה אחר. דבר זה מתברר גם מצד ההתנהלות הרגילה: אילו היה השואל שופך את הבקבוק או זורקו, ודאי לא היה המשאיל טוען שהנתינה בטלה למפרע מחמת פגם, אלא היה דורש בקבוק אחר בלבד. משמע שאין לו שייכות לחפץ המסוים, אלא רק למין הדבר. ואם כן, אין בידו לטעון לזיקה לחפץ דווקא כאשר נוצר ממנו רווח, לאחר שבמצב של הפסד אינו טוען כן כלל. מכאן עולה שהבקבוק, לאחר שנמסר, היה בבעלות השואל, וכל שנעשה בו - בין הפסד ובין רווח - שייך לו. והפיצוי שקיבל אינו נובע מזכות ממונית הקשורה לבעלות המקורית, אלא מפעולתו של השואל, שהוא זה שגילה את הפגם ופעל לקבלת הפיצוי. לפיכך אין כאן מצב שבו אדם מרוויח מחפץ חברו, אלא מצב שבו אדם יוצר זכות חדשה על ידי פעולתו. אמנם אילו היה מדובר בתשלום ממוני שמחויב מצד הדין בשל הנזק שבחפץ, היה מקום לדון שהזכות שייכת לבעלים המקורי. אך בנידון המצוי, שהפיצוי ניתן מצד מדיניות שירות בלבד ואינו חיוב הלכתי, אין יסוד לצרפו לבעלות המשאיל. לכן המסקנה היא שהפיצוי שייך לשואל, ואין למשאיל זכות בו מצד הדין, ורק אם ירצו לנהוג מעבר לחובה יכולים להגיע להסכמה ביניהם.