כשהכסף הוא רק השפה שבה הכאב מדבר

התשובה

תחילה צריך להפריד בין שלושה מישורים שונים לחלוטין: דיני ירושה, הנהגה מוסרית ומשפחתית, וכוח הקפדה ותרעומת. פעמים רבות אנשים מערבבים בין שלושת התחומים הללו, וממילא מגיעים למסקנות שאינן מדויקות. מצד דיני הירושה עצמם, אילו הסב היה נפטר מבלי לשנות את סדר הירושה, היה מקום גדול לומר שמצב הנכדות היה טוב בהרבה. אביהן היה הבן הבכור, ובירושת האב בנותיו יורשות אותו. יתר על כן, יש מקום לומר שאחיותיו של האב המנוח כלל לא היו אמורות לרשת לפי סדר הירושה הרגיל. לכן מבחינת תחושת הצדק הטבעית אפשר להבין היטב מדוע הנכדות מרגישות שנעשה להן עוול. אולם לפי העובדות המתוארות, הסב לא המתין למנגנון הירושה של התורה, אלא חילק את הרכוש בחייו בדרך של מתנה. אמנם חז"ל אמרו בבבא בתרא (קל"ג ע"ב) שאין רוח חכמים נוחה ממי שמעביר נחלה מן היורשים הראויים לה, אך סוף סוף אם אדם נותן את ממונו במתנה בחייו בדרך תקפה, המתנה חלה. לכן קשה מאוד לומר שבמצב הנוכחי קיימת לנכדות תביעה ממונית כלפי האחים והאחיות מכוח דיני ירושה. אכן, יש מקום לדון האם מן הראוי היה לנהוג אחרת. אפשר גם להבין את מי שיטען שהחלטת הסב אינה הוגנת מבחינה מוסרית או משפחתית. אולם מבחינה הלכתית טהורה, אם מדובר במתנה שנעשתה כדין בחיי הנותן, אין זה דומה למצב שבו חולקה ירושה בניגוד לדין לאחר פטירתו. ממילא, כאשר האחים והאחיות הציעו לנכדות סכום מסוים לפנים משורת הדין, אף אם ניתן להתווכח האם הסכום גבוה דיו ביחס למה שקיבלו, סוף סוף אין להתעלם מכך שהם לא טענו "אין לכן שום מקום במשפחה" אלא ביקשו לתת דבר מה כדי לפייס ולשתף. אם אכן לא הייתה עליהם חובה הלכתית לשלם, הרי שיש לראות בכך לכל הפחות הנהגה של לפנים משורת הדין. ומכאן לנקודה המרכזית. יש הבדל גדול מאוד בין כאב מוצדק לבין תביעה מוצדקת. הנכדות בוודאי רשאיות לכאוב. למעשה, קשה לצפות מאדם במקומן שלא יכאב. הן רואות שכל בני המשפחה קיבלו סכומים משמעותיים, ואילו הן נשארו מחוץ לחלוקה. מי שיאמר להן שאין להן כלל על מה להיפגע, כנראה אינו מבין את הנפש האנושית. אלא שהשאלה אינה האם הכאב קיים. השאלה היא כלפי מי הוא מופנה. לפי המתואר, לא האחים והאחיות קיבלו החלטה לשלול מן הנכדות את חלקן. לא הם קבעו את מנגנון החלוקה, לא הם חיברו את הצוואה ולא הם יזמו את המתנה. הם עצמם קיבלו את מה שהסב בחר לתת להם. לכן יש מקום לומר שעיקר התרעומת, ככל שיש לה מקום, יכולה להיות מופנית כלפי ההחלטה שקיבל הסב, אבל הרבה פחות כלפי האחים והאחיות שקיבלו את המתנה. יש הבדל עצום בין לומר "נעשה לי עוול" לבין לומר "פלוני עשה לי עוול". לפעמים אדם באמת סובל מתוצאה קשה, אך האדם שעליו הוא כועס אינו האדם שגרם לאותה תוצאה. ומכאן לשאלת הקפידה. חז"ל אכן התייחסו בכובד ראש לקפידתו של אדם שנפגע. במקומות רבים אנו מוצאים שיש להיזהר מאוד מפגיעת הזולת, מעושק, מהלבנת פנים ומצער שנגרם לחבר. אולם מכאן ועד להפוך את מושג הקפידה לכוח שפועל ללא הבחנה - הדרך רחוקה. הקב"ה אינו מנהל את העולם לפי מי שכועס יותר. כאשר אדם גוזל, עושק או פוגע בחברו, מובן מדוע עליו לחשוש מתרעומתו של הנפגע. אולם כאשר אדם לא יצר את העוול, לא לקח דבר שלא כדין, ואף ניסה במידת מה לפייס ולחלוק משל עצמו, קשה מאוד לומר שיש לחשוש במיוחד שקפידת הזולת תזיק לו. אין מקור ברור לומר שכל אדם שמקפיד על חברו מקבל כוח להזיק לו, גם כאשר אותו חבר לא עשה לו עוול. יתרה מזו, גם על הנפגע מוטלת אחריות. לא כל קפידה היא קפידה מוצדקת. יש הבדל בין כאב לגיטימי לבין ייחוס אשמה לאדם שאינו האחראי למצב. ייתכן מאוד שאם קיימת כאן שאלה שמימית כלשהי, היא נוגעת דווקא לעצם ההחלטה להעביר את הנחלה מן המסלול הרגיל של היורשים, שהרי חז"ל הסתייגו מדבר זה גם כאשר הוא תקף מבחינה משפטית. אולם גם אם נאמר שיש כאן ביקורת כלפי ההחלטה עצמה, קשה לראות כיצד ביקורת זו עוברת אוטומטית אל הילדים שקיבלו את מה שניתן להם. לכן נראה לומר שהכאב של הנכדות אמיתי ומובן מאוד. גם התרעומת שלהן מובנת מבחינה אנושית. אבל התביעה כלפי האחים והאחיות אינה נראית פשוטה כלל, ובוודאי שאין יסוד ברור לחשוש שהאחים והאחיות יינזקו מן השמים מחמת קפידתן, כאשר לפי הנתונים הם לא יצרו את המצב, לא גזלו דבר, ואף הציעו לפנים משורת הדין חלק מן הרכוש שקיבלו. ונראה לעניות דעתי שיש כאן רובד עמוק עוד יותר. פעמים רבות אדם סבור שהוא מקפיד על כסף, אך בעומק לבו הוא מקפיד על דבר אחר לגמרי. ייתכן שהנכדות אינן אומרות לעצמן באמת: "לקחו לנו כסף". ייתכן שהן אומרות לעצמן: "אבא שלנו איננו, ועכשיו גם מקומו במשפחה איננו". הכסף הוא רק הסמל. מאחורי הסכומים והחשבונות עומדת תחושה אנושית עמוקה יותר: אילו אבינו היה חי, היה לו מקום טבעי סביב שולחן המשפחה, חלק מכובד במשפחה וחלק ברכוש המשפחתי. כעת, כאשר דווקא לאחר מותו גם בנותיו אינן נוטלות חלק, הן חוות זאת לא רק כהפסד כספי אלא כתחושת מחיקה. ואם אכן זהו שורש הכאב, ייתכן שגם הגדלת הסכום לא הייתה פותרת את הבעיה באמת. משום שהשאלה איננה רק כמה כסף קיבלו, אלא האם הן עדיין מרגישות שהן חלק מלא ושווה מן המשפחה. לכן בסופו של דבר, נראה שהדיון האמיתי איננו דיון של ירושה בלבד, אלא דיון של שייכות. וממילא גם הריפוי האמיתי לא יבוא רק מכסף, אלא בעיקר מהכרה, מכבוד, מאהבה ומתחושת שייכות משפחתית שתבהיר להן שאף שאביהן נפטר, מקומן במשפחה לא נפטר יחד איתו. אם אכן כך הוא ואין כאן חוב ממוני הלכתי כלפי הנכדות, אז הטיפול בפצע לא יהיה באמצעות ויכוח הלכתי אלא באמצעות הבנה נכונה של הפגיעה. זו טעות נפוצה לחשוב שהוויכוח הוא על כסף. הוא לא על כסף. הכסף הוא רק השפה שבה הכאב מדבר. כאשר אדם אומר: "נתנו לו 400,000 ולי לא נתנו", לפעמים מה שהוא באמת אומר הוא: "ספרו אותו, ואותי לא ספרו". ככל שבני המשפחה ימשיכו להתווכח האם על פי דין מגיע או לא מגיע, הם עלולים להחמיר את המצב, משום שהם עונים לשאלה שהנכדות לא באמת שואלות. הנכדות אינן באות רק עם חשבון בנק. הן באות עם סיפור חיים: "אנחנו איבדנו את אבא שלנו. עכשיו גם בחלוקה המשפחתית נראה כאילו הענף שלו פשוט נמחק". אם זה שורש הכאב, הפתרון מתחיל במקום אחר. ראשית, חשוב מאוד שבני המשפחה לא ינסו לשכנע אותן שאין להן זכות להיפגע. אדם יכול לטעות בטענותיו ועדיין להיות פגוע באמת. ברגע שאומרים לאדם "אין לך בכלל זכות להרגיש כך", בדרך כלל הכאב רק מתעצם. שנית, כדאי להפריד בין ההחלטה לבין האנשים. אפשר לומר להן בכנות: "אנחנו מבינים את הכאב שלכן. אם היינו במקומכן ייתכן שגם לנו היה קשה. אבל ההחלטה לא הייתה שלנו. לא אנחנו החלטנו שלא תקבלו. אנחנו לא ניסינו להוציא אתכן החוצה". זו אמירה שונה לחלוטין מהאמירה: "אתן טועות ואין לכן על מה לכעוס". שלישית, בני המשפחה צריכים להראות במעשים שהן עדיין חלק מלא מהמשפחה. לפעמים מכתב אישי, שיחה כנה, הזמנה מכובדת לאירועים משפחתיים, התייעצות איתן בנושאים משפחתיים או גילויי חיבה וכבוד, מרפאים הרבה יותר מכל תוספת כספית. מפני שבעומק, אדם רוצה לדעת שהוא רצוי. לא רק שהוא זכאי. עוד נקודה חשובה מאוד: כל עוד המשפחה עסוקה בשאלה "מי צודק", הסכסוך יימשך. אבל ברגע שעוברים לשאלה "מי כואב", מתחיל תהליך של ריפוי. בית דין פוסק לפי צדק. משפחה שורדת לפי אהבה. ולכן גם אם האחים והאחיות משוכנעים לחלוטין שלא עשו שום דבר לא נכון, עדיין חכם יהיה לומר: "אנחנו מצטערים שכך הרגשתן". שים לב: לא "אנחנו מצטערים על מה שעשינו", אלא "אנחנו מצטערים על הכאב שנגרם לכן". זה הבדל גדול מאוד. ולבסוף, אם הנכדות תרגשנה שמכבדים את זכר אביהן ושזוכרים שהן ממשיכות את מקומו במשפחה, מרבית הכעס יתחיל להתפוגג. כי אז המסר יהיה: אביכן לא נמחק, ואתן לא נמחקתן. ייתכן שלא קיבלתן את מה שרציתן מבחינה כספית, אבל אתן עדיין בנות המשפחה במלוא מובן המילה. ובמקרים רבים, זהו בדיוק הדבר שהלב ביקש מלכתחילה.