חובת שמירת מוצר שהגיע בטעות לאחר שהודיע לבעליו

התשובה

שלום וברכה. יש להבחין תחילה בין הבעלות על הכסא לבין חובת השמירה עליו. מצד הבעלות, הכסא הראשון אינו נעשה ממונו של המקבל רק משום שהגיע אליו בטעות, ואף לא משום שהחנות התרשלה במשך זמן רב ולא באה לקחתו. אולם מצד חובת השמירה, אין לומר שאדם שהציל ממון חברו והודיע לבעלים היכן הוא נמצא חייב להפוך את ביתו למחסן שלהם לעולם. לאחר שהבעלים יודעים היכן החפץ, יכולים לבוא לקחתו ואינם עושים כן, רשאי השומר לקצוב להם זמן סביר, ולאחריו להוציא את החפץ מביתו. תחילה יש לדון בגדרו של הכסא. אין זה דומה לגמרי לדין המבואר בשולחן ערוך חושן משפט סימן שיט סעיף א, במי שהכניס פירותיו לבית חברו שלא מדעת בעל הבית, משום שבמקרה שלפנינו בעל הבית עצמו הכניס את הכסא לביתו. אף שלא הזמינו לאחר שכבר קיבל את הכסא החלופי, מכל מקום כשהכסא הגיע הוא קיבלו לרשותו כדי לשמור עליו ולהחזירו לחנות. לכן עיקר הדיון אינו מצד חפץ שהונח ברשותו בעל כורחו בלבד, אלא מצד דינו של שומר אבידה. התורה אמרה בדברים פרק כב פסוק ב: “ואספתו אל תוך ביתך והיה עמך עד דרוש אחיך אותו והשבותו לו”. מכאן שמי שלקח אבידה כדי להצילה לבעליה נעשה שומר עליה. וכן נפסק בשולחן ערוך חושן משפט סימן רסז סעיף טז, שכל זמן שהאבידה אצלו הוא חייב באחריותה כדין שומר אבידה. לדעת השולחן ערוך דינו כשומר שכר, ואילו הרמ״א הביא שיש אומרים שדינו כשומר חינם, וביארו הסמ״ע והש״ך שהדבר שנוי במחלוקת; אולם עצם חובת השמירה מוסכמת. אף שהכסא לא “נאבד” בדרך הרגילה, הוא יצא משליטת בעליו והגיע בטעות לרשות אדם אחר. כל עוד המקבל מחזיק בו כדי להשיבו, יש מקום לדונו כדין שומר אבידה. אולם אין מכאן שעליו לשמור אותו לעולם. צריך לברר מתי מסתיימת חובת הטיפול של שומר אבידה, ובפרט כאשר זהות הבעלים ידועה והם יודעים היכן החפץ נמצא. בשולחן ערוך חושן משפט סימן רסז סעיף א נפסק: “חייב ליטפל באבידה עד שיחזירנה לרשות בעליה במקום המשתמר”. בהמשך נאמר שאם החזיר את האבידה בשחרית למקום שהבעלים נכנסים ויוצאים שם בשחרית, אינו חייב עוד לטפל בה, “שהרי הבעלים רואים אותה”, אף שהמקום עצמו אינו משתמר. מקור הדברים במסכת בבא קמא דף נז עמוד א, וברמב״ם הלכות גזילה ואבידה פרק יא הלכה טו. מבואר שאין חיוב שומר האבידה נמשך בהכרח עד מסירה מיד ליד. כאשר החפץ חזר למקום הנתון לשליטת הבעלים, או למקום שבו הבעלים רואים אותו ויכולים לקבל עליו את שמירתם, הסתיימה חובת המוצא. אמנם במקרה שלפנינו הכסא עדיין בבית המוצא ולא הוחזר לרשות החנות, ולכן אין להעתיק את הדין כפשוטו ולומר שעצם שיחת הטלפון נחשבת תמיד כהשבה גמורה. ואף על פי כן, יש בדין זה יסוד חשוב: חובת המוצא נועדה להציל ממון שאינו נמצא בשליטת בעליו; כאשר הבעלים יודעים היכן הממון ויכולים ליטלו, אין למוצא חובה לעשות במקומם את מה שהם נמנעים מלעשות בעצמם. כן מבואר בעיקרון בדברי קצות החושן, חושן משפט סימן קצח סעיף קטן ה, שנפקד אינו חייב להביא את הפקדון לבית הבעלים, אלא יכול לומר להם: “בוא וטול את שלך”. הקצות ביאר שדווקא גזלן נתחייב בהשבה ליד הבעלים מכוח הכתוב “והשיב”, אבל שומר אינו חייב להביא את הפקדון לבית המפקיד, אלא הבעלים באים ולוקחים את פקדונם ממקום שמירתו. ואף שאין דבריו נאמרים במפורש בשומר אבידה, יש בהם יסוד ברור שאין לחייב את המחזיק להביא את הכסא לחנות על חשבונו לאחר שהודיע לה שהוא מוכן למסרו. בפתחי חושן, דיני אבידה ומציאה פרק ז הערה ב, כתב שמי שמכיר את בעל האבידה מודיע לו שיבוא לקחתה, ואין עליו חובה להביאה אליו. וכן הובא בספר השבת אבידה כהלכתה, עמוד מז, בשם החזון איש, רבי משה פיינשטיין ורבי יוסף שלום אלישיב, שלאחר שהתברר מיהו בעל האבידה אין המוצא חייב להביא את האבידה לביתו, אלא יודיע לו שיבוא לקחתה. עוד הובא בספר השבת אבידה כהלכתה, עמוד מח, שהמוצא רשאי לקבוע לבעל האבידה זמן לבוא ולקחתה, ואם עבר הזמן ולא בא, רשאי המוצא להוציא את החפץ מביתו ולהפקירו, ואף להשתמש בו. יסוד הוראה זו הוא שאין מצוות השבת אבידה מחייבת את המוצא להחזיק בביתו ללא גבול חפץ שבעליו ידועים, יודעים היכן הוא ונמנעים מליטלו. המצווה מחייבת להציל את ממון חברו ולהעמידו לרשותו, אך אינה מעניקה לבעל הממון זכות להשתמש בבית המוצא כמקום אחסון קבוע. אולם יש להבחין בין מקרה שבו המוצא אינו יודע מי הבעלים לבין המקרה שלפנינו. כאשר הכריז ולא באו הבעלים משום שאינם ידועים, נפסק בשולחן ערוך חושן משפט סימן רסז סעיף טו: “תהא המציאה מונחת אצלו עד שיבוא אליהו”. שם אין אדם מסוים שניתן להודיע לו ולדרוש ממנו שייקח את שלו. לעומת זאת, כאן החנות ידועה, היא מכירה בכך שהכסא נמצא אצל הלקוח, העניין הובא לידיעתה פעמים רבות, והיא יכולה לשלוח מוביל ולאספו. לפיכך אין להביא ראיה מן הדין של “יהא מונח” שחייבים לשמור את הכסא לעולם, מפני שדין זה נאמר כשהבעלים לא באו בעקבות ההכרזה ולא ניתן להשיב את החפץ לרשות בעלים ידועים. מכל מקום, אין נכון לומר שמיד לאחר שיחת הטלפון הראשונה פקע לחלוטין כל חיוב השמירה. כל עוד החנות מטפלת בתיאום האיסוף בתוך זמן סביר, עליו להמשיך לשמור את הכסא שמירה רגילה. אך כאשר חלף זמן רב, הוא חזר והודיע פעמים רבות, והחנות ממשיכה לומר שתטפל ואינה עושה דבר, אין היא יכולה להטיל עליו שמירה ללא קצבה. במקרה שלפנינו עברו כמעט שנה ונעשו פניות חוזרות, ולכן ודאי נעשה די והותר כדי לאפשר לבעלים לקבל את ממונם. אף על פי כן, קודם שיוציא את הכסא למעשה, נכון לשלוח לחנות הודעה אחרונה בכתב, לא משום שההודעות הקודמות אינן מועילות, אלא כדי שיהיה ברור שהפעם אין זו בקשה נוספת בעלמא אלא קציבת זמן לסיום השמירה. ניתן לכתוב: “הכסא שנשלח אליי נמצא בביתי כמעט שנה. הודעתי לכם פעמים מספר וביקשתי שתאספו אותו. איני מסכים להמשיך לאחסנו. עליכם לאספו בתוך שבעה ימים; לאחר מועד זה אוציא אותו מרשותי ולא אקבל עליי עוד אחריות לשמירתו”. (לא מצאתי שיעור ימים קבוע בדברי המקורות הנזכרים, ולכן שבעה ימים אינם דין מוחלט אלא הצעה מעשית לזמן סביר, לאחר שכבר חלפה כמעט שנה. אם מבחינה מעשית דרושים לחנות יותר ימים לצורך תיאום הובלה והיא אכן קובעת מועד ממשי וקרוב, ראוי לאפשר זאת. אבל תשובה כללית של “נטפל” שאינה מלווה במועד איסוף אינה מחייבת את בעל הבית להמשיך להחזיק בכסא.) לאחר שחלף המועד שנקבע והחנות לא באה, רשאי הוא להוציא את הכסא מביתו, ואינו חייב להסיעו לחנות על חשבונו או לשכור עבורו מחסן. סימן שיט יכול לשמש כאן מקור משלים לדרך הפינוי, משום שמבואר בו שאין אדם חייב להחזיק ברשותו ממון חברו ללא רצונו, ושפנייה לבית דין ושכירת מקום חלופי הוגדרו שם כמידת חסידות ולא כחובה. אולם כאמור, המקור העיקרי במקרה זה הוא מדיני שומר אבידה והודעה לבעלים, ולא סימן שיט לבדו. לעניין נתינת הכסא לאחר, יש מקום לסמוך על ההוראה המובאת בספר השבת אבידה כהלכתה, עמוד מח, שלאחר קציבת זמן לבעלים ואי־לקיחתם רשאי המוצא להוציאו ולהפקירו. עם זאת, מאחר שמדובר בכסא בעל ערך, והבעלות אינה עוברת אליו רק מחמת ההתרשלות, הדרך הנקייה היא שבהתראה יכתוב במפורש שאם הכסא לא ייאסף עד המועד, הוא יוצא מרשותו ויופקר או יימסר לאחר. לאחר שהחנות קיבלה הודעה מפורשת זו ולא עשתה דבר בתוך הזמן שנקבע, רשאי הוא להוציאו מביתו ולהפקירו, ומי שיזכה בו מן ההפקר יוכל לקחתו. אם החנות תודיע במפורש שהיא מוותרת על הכסא או מרשה לו לעשות בו כרצונו, מותר לו אף להשאירו לעצמו, להשתמש בו או לתת אותו במתנה. לכן מסקנת הדין היא שהכסא אינו נעשה שלו מעצם הגעתו בטעות או מחמת חלוף הזמן. בתחילה נעשה עליו שומר אבידה, והיה חייב להודיע לבעלים ולשומרו שמירה ראויה. אולם לאחר שהודיע לחנות פעמים רבות, ביקש שתבוא לקחתו והמתין כמעט שנה, אין עליו חובה להמשיך לשמור אותו בביתו ללא הגבלה. עליו לשלוח הודעה אחרונה ומתועדת, לקבוע זמן סביר לאיסוף ולהודיע שלאחריו יוציא את הכסא מרשותו ולא יקבל עליו אחריות. אם לא יבואו בתוך הזמן, רשאי הוא להוציאו ולהפקירו, ואין עליו חובה לפנות לבית דין, להביאו לחנות או להיות להם למחסן לעולם.