דין משקים שנתגלו בזמן הזה

התשובה

שורש דין זה במשנה בתרומות פרק ח משנה ד, ששנינו: שלושה משקים אסורים משום גילוי — המים והיין והחלב — ושיעורם: “כמה ישהו ויהו אסורין, כדי שיצא הרחש ממקום קרוב וישתה.” הרי להדיא שאין כאן איסור מצד עצם היות המשקה פתוח, אלא מצד חשש סכנה, שמא יבוא נחש וישתה מן המשקה. וכן מתבאר בגמרא עבודה זרה דף ל עמוד א–ב, שחששו שמא שתה נחש והטיל ארס בתוך המשקה, ולכן אסרו חכמים משקים שנתגלו. ועוד נתבאר שם שאין ראיה ממה ששתו בני אדם מן המשקה ולא ניזוקו, לפי שיש ארס ששוקע, יש שמפעפע, ויש שצף, ונמצא שייתכן שהסכנה לא נתגלתה לראשונים ותתגלה לאחרונים. הרמב״ם קבע דין זה בהלכות רוצח ושמירת הנפש פרק י״א הלכות ו–ט״ז, ושם העמיד את כל הסוגיה בכלל דיני סכנת נפשות. ובפרט מבואר שם שהדין שייך גם ביום וגם בלילה, וכן שאפילו ישן אדם בצדן אין אומרים שאימת הישן על הנחש. וכן מבואר שם שאסרו להשתמש במשקה המגולה לא רק לשתייה אלא אף לרחיצת פנים וידיים ורגליים ולשאר שימושים שיש בהם חשש היזק. נמצא אפוא, שעיקר גזירת גילוי איננה איסור מאכל גרידא אלא דין של ונשמרתם מאוד לנפשותיכם שנתנו לו חז״ל גבולות ברורים. וכן מפורש בטור יורה דעה סימן קט״ז, שפתח: “יש דברים שאסרום חכמים משום סכנה, כגון משקין שנתגלו, שיש לחוש שמא שתה מהן נחש והטיל בהן ארס.” והוסיף שם: “אפילו אם שתו מהן אחרים ולא הוזקו, אין לשתות מהן, שיש נחש שהארס צף למעלה ויש שהארס שלו מפעפע עד אמצעית המשקה ויש שהארס שלו שוקע לשולי הכלי.” ועוד כתב שם: “וכמה ישהו מגולין ויהא בהן משום גילוי, כדי שיצא הנחש מתחת אזן הכלי ויחזור לחורו.” הרי לפנינו גם גדר הסכנה וגם שיעור השהייה. ומן הטור שם אנו למדים גם פרטים נוספים: “אלו המשקין שיש בהן משום גילוי — מים, יין, חלב, ודבש, ושום כתוש.” וכן כתב: “כל זמן שנתגלו המשקין בין ביום בין בלילה, יש בהן משום גילוי, אפילו ישן בצדן שאין אימת ישן עליהם.” וכן: “יין תוסס אין בו משום גילוי... יין מבושל אין בו משום גילוי, ויין שהחמיץ אין בו משום גילוי, משקין שיורדין ונוטפין טיף טיף אין בהם משום גילוי.” הרי שהטור לא רק הביא את עיקר הדין, אלא גם תחם את גבולו: יש משקים שדרך הנחשים לשתותם ויש שאינם בכלל, ויש מצבים שבהם משתנה טעם המשקה או אופן זרימתו עד שאין לחשוש בו לגילוי. ומכאן נבוא לשאלה המעשית מהו “זמן מועט”. מאחר שהמשנה עצמה תלתה את השיעור בכך שייצא הרחש ממקום קרוב וישתה, אין צורך בלילה שלם, ואף לא בזמן מרובה. לכן, מצד עיקר הדין, אפילו אם אדם שתה כוס מים, הניח את הכוס על השולחן ויצא לחדר אחר לזמן קצר, אם היה זה שיעור שיש אפשרות לבעל חיים להגיע ולשתות — הרי זה בכלל גילוי. וכן כתבו הפוסקים למעשה, שחז״ל אסרו את המשקים גם אם היו מגולים זמן מועט מאוד, ונתנו דוגמה מפורשת: מי שהלך לחדר לכמה רגעים והותיר את המשקה בלא השגחה — המשקה נחשב מגולה. מאידך, אם אדם נמצא באותו חדר, אפילו אינו מביט כל הזמן אל הכוס, עצם נוכחותו נחשבת שמירה, ואין המשקה נחשב מגולה באותו אופן. וכן משקים המונחים בארון או במקרר, או בכלי שיש על פיו רשת המונעת כניסה, אינם בגדר גילוי הרגיל. אלא שכאן בא עיקר החידוש של דיני זמננו. בשולחן ערוך יורה דעה סימן קט״ז סעיף א׳ פסק מרן בלשון קצרה וחריפה: “משקים שנתגלו, אסרום חכמים דחיישינן שמא שתה נחש מהם והטיל בהם ארס. ועכשיו שאין נחשים מצויים בינינו, מותר.” זוהי לשונו המדויקת של מרן, והיא צריכה ביאור גדול: אם זו גזירת חז״ל, כיצד פקעה בזמננו. והנה עיקר התירוץ כבר כתוב בטור שם בלשון יסודית ביותר: “והאידנא נהגו להקל אפילו בודאין, שאין הרחשים מצויין עתה, ואין בזה משום דבר שנאסר במנין, שלא גזרו אלא משום הרחשין וכיון שאין רחשין ליתא לגזירה.” נמצא שדעת הטור — ובעקבותיו מרן — היא שאין זו גזירה מוחלטת על עצם מצב הגילוי, אלא גזירה התלויה במציאות מסוימת, דהיינו מקום שיש בו רחשין. ולכן אין כאן מהלך של “ביטול גזירה”, אלא בירור גבולותיה: במקום שהסכנה מצויה, גזרו; במקום שאינה מצויה, לא גזרו. וזוהי כוונת מרן כשכתב “ועכשיו שאין נחשים מצויים בינינו, מותר.” ונראה לעניות דעתי שזהו עומק ההבדל בין גזירה רגילה של חז״ל, שעליה נאמר שאין מבטלים דבר שבמניין, לבין דין גילוי. דבגזירה רגילה, עצם המצב נאסר וגדר האיסור קיים מצד תקנת חז״ל; אבל כאן כתבו הטור ומרן להדיא שכל עיקר הגזירה מעיקרא לא נאמרה אלא במקום שהרחשין מצויים. ולפי זה אין כאן “בטל הטעם בטלה הגזירה” בדרך חיצונית, אלא שמעיקרא לא חלה הגזירה אלא במסגרת מציאות הסכנה. ודבר זה איננו חידוש שלי בלבד, אלא מפורש בלשון הטור: “לא גזרו אלא משום הרחשין וכיון שאין רחשין ליתא לגזירה.” אלא שאף על פי שמרן פסק להתיר, מצינו דרך אחרת בדעת המחמירים. הפתחי תשובה שם (סימן קט״ז ס״ק א) הביא בשם השל״ה הקדוש ש“שומר נפשו ירחק” ממשקים מגולים אף בזמן הזה, וכן כתב שעמדת הגר״א הייתה להיזהר בזה. ובמה שהביאו בדעת הגר״א נתבאר, שלאו דווקא מפני שחלק על עצם פסק מרן, אלא שסבר שלגזירות חז״ל יש לפעמים טעמים נוספים או משניים, החלים גם כאשר הטעם העיקרי שוב אינו מצוי. נמצא אפוא, שלדעת המחמירים אין כאן בהכרח דחייה של דברי מרן, אלא החמרה מחמת חשש נוסף או מפני הנהגת זהירות יתירה. והלשון “שומר נפשו ירחק” הולמת מאוד הבנה זו, שכן אין היא לשון של איסור גמור, אלא של הנהגת פרישות וזהירות. ומכל מקום יש לדקדק: אין בידינו מקור בדוק ומפורש מן הגמרא או מן הזוהר שהעמיד את עיקר דין גילוי על טעם קבלי עצמאי. מה שיש בידינו בוודאות הוא, שכמה אחרונים — ובפרט בדרך המחמירים — כתבו שיש מקום לחשוש גם מטעמים נסתרים, או מטעמים שאינם גלויים לנו. אך כל עוד אין לפנינו מקור ראשוני ומפורש המחייב כן, אין לנו להעמיד על כך חיוב גמור כנגד פסק מרן. לכן נכון להגדיר: העיקר להלכה — כהכרעת מרן; והחומרא — הנהגת חסידות וזהירות לבעלי נפש. וכבר כתב הכף החיים (סימן קטז) שיש לחומרא הזאת טעמים אף לפי הסוד. ומעתה יש לעמוד על ההבחנה בין גילוי לבין מים שעמדו בלילה. נקודה זו הכרחית, מפני שבפועל רבים מערבבים שני נידונים שונים. בדין גילוי, כפי שביארנו, אין צורך בלילה שלם כלל; הוא שייך אפילו ביום, ואפילו בזמן מועט, וכל יסודו הוא האפשרות שנחש יגיע וישתה. לעומת זה, יש נידון נוסף שהובא בדברי אחרונים, בעניין מים או משקה שנתערב במים שעמדו כל הלילה בכלי מתכת, ושם הובא בשם שולחן ערוך הרב שיש בזה סכנה. אלא שבאותו עניין עצמו הובא בשו״ת ציץ אליעזר חלק כ״ב סימן מ׳ שציטט פוסקים רבים החולקים, ונכתב שם שהמנהג המקובל אינו לחשוש לחומרא זו. ועוד הובא שיש שראו בדברי שולחן ערוך הרב עצמם מידה של אי־ודאות, מאחר שנדפסו בסוגריים. נמצא אפוא שזה נידון אחר, ואינו עיקר דין גילוי של המשנה והגמרא. גילוי — תלוי בחשש נחש, ואפילו בזמן מועט; מים שעמדו בלילה — חומרה נפרדת שנידונה בפוסקים מאוחרים, והמנהג הרווח להקל בה. ולפיכך, להלכה למעשה, יש לחלק היטב: אם מדברים על כוס מים שהושארה פתוחה בלא השגחה — זהו דין גילוי, ואם היה הדבר בזמן חז״ל או במקום שהנחשים מצויים, אפילו זמן מועט היה אוסר. אבל בזמננו, במקומות שאין נחשים מצויים, העיקר כדעת השולחן ערוך להתיר. ואם מדברים על מים שעמדו לילה שלם בכלי מתכת — אין זה דין גילוי עצמו, אלא חומרה אחרת, ובזה רבים מן הפוסקים נטו להקל, וכך המנהג הרווח. ומסקנת הדברים היא, שמעיקר הדין, משקים שנתגלו נאסרו משום סכנת נחש, בין ביום ובין בלילה, אפילו בזמן מועט, וכך מבואר במשנה בתרומות, בגמרא עבודה זרה, ברמב״ם בהלכות רוצח ושמירת הנפש פרק י״א, ובטור יורה דעה סימן קט״ז. אולם מרן השולחן ערוך פסק במפורש: “ועכשיו שאין נחשים מצויים בינינו, מותר.” יסוד פסק זה מפורש בטור: “לא גזרו אלא משום הרחשין וכיון שאין רחשין ליתא לגזירה.” ומכל מקום, בעלי נפש המחמירים בזה יש להם על מה שיסמוכו מדברי השל״ה והגר״א שהובאו בפתחי תשובה, אך זו חומרת זהירות ולא גוף הדין. ובנידון מים שעמדו בלילה בכלי מתכת — אין לערב בינו לבין גילוי, שכן זהו נידון נפרד, ובו המנהג המקובל להקל. ברכה והצלחה.