סעיף בחוזה עבודה שמגביל עבודות פרטיות

התשובה

שורש השאלה תלוי בשני צירים עיקריים: האחד—תוקף התחייבות הנובעת מתנאי שבממון; והשני—גבולות פרשנותו של תנאי זה, ובפרט כאשר הוא מגביל עיסוק מקצועי. תחילה יש לבסס את עצם כוחו של התנאי. בגמרא כתובות דף נו עמוד א נקבע הכלל שכל תנאי שבממון תנאו קיים. כלל זה נאמר בגוף הסוגיה כיסוד מוסכם, והוא משמש לאפשר לאדם להתנות על חיובים ממוניים. כן פסק הרמב״ם בהלכות מכירה פרק יא הלכה ג, שכל המתנה על דבר שבממון תנאו קיים. יסוד הדבר מבואר בדברי הראשונים, שהרי ממון ניתן למחילה, וכיון שאדם רשאי למחול לאחר מעשה על זכות המגיעה לו, ממילא רשאי הוא להסכים מראש שלא תיווצר לו זכות זו או שתהיה מוגבלת. נמצא אפוא שעצם חתימת העובד על סעיף חוזי המגביל את פעולתו—יש לה תוקף מחייב מעיקר הדין. אלא שאין די בעצם קיומו של תנאי, ויש לברר את היקפו. לכך יש להקדים יסוד נוסף מדיני אומנות, והוא היתר התחרות. בגמרא בבא בתרא דף כא עמוד ב נפסק שבן אומנות רשאי לפתוח עסק בצד חברו, ואין ביד האומן למונעו, וכן נפסק בשולחן ערוך חושן משפט סימן קנו סעיף ה. הרי שיסוד התורה מאפשר ריבוי עוסקים במלאכה, ואין איסור עצמי בעיסוק מתחרה. ממילא כל האיסור בנידון דידן אינו נובע מעצם העיסוק, אלא אך ורק מכוח ההתחייבות שקיבל העובד על עצמו. מכאן יש לעיין בגדרי נאמנות הפועל. הרמב״ם בהלכות שכירות פרק יג ויד קובע את חובת הפועל לפעול בנאמנות לטובת בעל הבית ולא להזיקו. בכלל זה פשוט שבדברים השייכים לבעל הבית—כגון נכסים, כלים, או יתרונות מסחריים—אין לפועל להשתמש לצורך עצמו באופן הפוגע בבעל הבית. ועל דרך זו פשוט להבחין בין שני תחומים: ידע מקצועי כללי שרוכש אדם במהלך עבודתו אינו ממונו של המעסיק, ואין בו גזל, ואדם רשאי להשתמש בו; אולם מידע פנימי, רשימות לקוחות, או משאבי העסק—שייכים לבעל הבית, והשימוש בהם לצורך עבודה פרטית הוא פגיעה ממונית ונאמנותית האסורה. חילוק זה, אף שאינו מנוסח בלשון זו במקורות הקדומים, הוא יישום פשוט של דיני ממון ונאמנות הנזכרים בהם. במקרה הנידון הונח שאין כל שימוש בלקוחות החברה, במידע פנימי שלה או במשאביה, אלא מדובר בפעילות נפרדת לחלוטין מול לקוחות פרטיים. ממילא מצד דיני גזל ונאמנות אין כאן איסור מבורר, והדיון חוזר כולו לפרשנות התנאי. והנה כלל גדול בדיני שטרות ובהתחייבויות הוא שאין הולכים אחר לשון בלבד, אלא אחר אומד דעת הצדדים. כך נפסק בשולחן ערוך חושן משפט סימן סא סעיף טז, שכל שטר מתפרש לפי כוונת העושים, וכן נפסק בסימן שלג סעיף א שהכל כמנהג המדינה. משמעות הדברים היא שאין לפרש התחייבות על פי דקדוק לשון רחוק מהמציאות, אלא על פי תכליתה הכלכלית והמקובלת. לפי עיקרון זה, יש לבחון מהי אומד דעתם של הצדדים בתניית אי־תחרות. פשוט הוא, כפי שמתברר מדרך העולם, שתנאי מסוג זה נועד למנוע פגיעה במעסיק: שלא יילקחו לקוחותיו, שלא ינוצלו יתרונותיו, ושלא תיגרם לו תחרות הפוגעת בעסקו מכוח קשרי העובד עמו. לעומת זאת, אין דרך העולם להתנות לשלול מן העובד עיסוק מוחלט במקצועו אף במקום שאין בכך כל פגיעה במעסיק. פירוש כזה אינו תואם את דרך החוזים המקובלת, ואינו מסתבר כאומד דעת רגיל אלא אם נאמר באופן מפורש ומוגדר ביותר. יש להוסיף בזה סברא, שיש לה משקל בפרשנות אך אינה מקור עצמאי: מדיני שכירות פועלים עולה שאין אדם משתעבד לגמרי, ואין מעמד הפועל כמעמד עבד. אמנם אין מקור מפורש המבטל תניית אי־תחרות, אך יש מקום לומר שאין דרכם של בני אדם לקבל על עצמם הגבלה גורפת המונעת מהם מקור פרנסה רחב, ולפיכך יש לפרש תנאי כזה בגדרים מצומצמים, כפי שראוי לאומד דעתם. סברא זו אינה מבטלת את התנאי, אלא מחזקת את מגמת צמצומו. אשר לשינוי הבעלות ותנאי העבודה, אין בכך לבטל את החוזה מעיקר הדין, שכן התחייבות ממונית אינה תלויה באדם מסוים אלא בגוף ההתחייבות. אולם יש בזה צד מצטרף של אומדנא, שכאשר המציאות השתנתה, יש מקום נוסף שלא לפרש את התנאי בהיקפו הרחב ביותר. אלא שאין זה עיקר ההכרעה אלא טעם מסייע בלבד. נמצא מכלל הדברים, שמצד אחד תנאי זה מחייב מעיקר הדין, ומצד שני אין לפרשו אלא כפי אומד דעתו, והוא למניעת פגיעה במעסיק. כאשר העובד אינו עושה שימוש בלקוחות החברה, אינו משתמש במידע פנימי או במשאביה, ופועל במסגרת נפרדת לחלוטין—אין כאן פגיעה במעסיק, והתנאי אינו מתפרש בדרך כלל לכלול מציאות זו. עוד יש לדון מצד אסמכתא. מבואר בשולחן ערוך חושן משפט סימן ר"ז סעיף י"ג–ט"ו שדבר שאדם מתחייב עליו ואינו בגמירות דעת — אינו קונה. והרמ"א שם כתב שתלוי אם גמר בדעתו. והנה תנאי גורף האוסר על אדם לעסוק במקצועו אף מחוץ לשעות העבודה וללא כל נזק לאחר — תנאי זה פוגע באופן משמעותי ביכולתו להתפרנס. ויש מקום לומר שאין דעת אדם מקבלת על עצמה איסור רחב כזה בגמירות דעת גמורה, אלא רק במסגרת סבירה של מניעת פגיעה בבעל הבית. ולפיכך יש לדון שהתנאי הוא בגדר התחייבות שאינה מיושבת לגמרי, ויש בו צד אסמכתא (כיון שעדיין יש מקום לפלפל בדימוי לאסמכתא) או לכל הפחות מצריך צמצום לפי אומד הדעת. ונוסף לכך יש לעיין אם בכלל יכול אדם לשעבד עצמו באופן מוחלט שלא לעסוק בפרנסתו. דומה הדבר לדיני "משעבד עצמו" בדברים מסוימים, ובפוסקים נידון מתי אדם יכול להגביל את עצמו באופן רחב. וכאן כיון שאין זה תנאי ממוני ישיר אלא הגבלת עיסוק — יש מקום לעיין אם חל במלוא היקפו או שיש בו הגבלה מהותית. עוד יש לצרף צד שינוי המציאות. כאשר מתחלפים הבעלים וההנהלה, וכן משתנים תנאי העבודה — יש מקום לדון מצד אומדנא שלא לכך התחייב מלכתחילה. כי ייתכן שמתחייב לאדם מסוים או למסגרת מסוימת, ולא למציאות משתנה לגמרי. ואף שאין זה מבטל בהכרח את החוזה (והיותר נראה שבהתחלפות הבעלים, ללא "התחלת חוזה חדש", הרי הצדדים ממשיכים את תנאי החוזה הקודם) מכל מקום מצטרף הוא לצדדי הקולא. ומעתה יש לצרף כל היסודות יחד: תנאי שבממון אמנם מחייב, אך אינו אלא בגדר התחייבות; תחרות מצד עצמה מותרת; אין כאן שימוש בממון החברה; אין פגיעה בנאמנות; יש מקום לפרש את התנאי לפי אומד דעת להגבלת נזק בלבד; יש צד אסמכתא בהתחייבות רחבה הפוגעת בפרנסה; ויש שינוי מסוים במציאות. מכל אלו נבנה צד להקל. מסקנת הדין העובד שקיבל על עצמו תנאי מסוים אכן מחויב בו מצד עיקר הדין, הואיל והוא בגדר תנאי שבממון. אולם אין לפרש תנאי זה בהרחבה גורפת, אלא לפי אומד דעת הצדדים, שתכליתו למנוע פגיעה במעסיק. לפיכך במקום שהעובד עוסק בעבודות פרטיות עבור לקוחות שאינם קשורים כלל לחברה, ואינו משתמש בלקוחותיה, במידע שלה או במשאביה—יש מקום לומר שגם אם לשון התנאי סובלת פירוש רחב יותר, מכל מקום על פי אומד דעת אין התנאי חל על מקרה זה, ומותר לו לעסוק בכך. עם זאת, כיון שמדובר בהתחייבות מפורשת שיש לה תוקף, אין להתיר הדבר כהיתר גמור, ולכן נכון לכתחילה לנהוג ביושר עם המעסיק ולהסדיר את הדבר עמו, כדי לצאת ידי שמים וידי הבריות.