קורקינט בשבת

התשובה

תחילה יש לברר מהו באמת מוקד הדיון. פעמים רבות כאשר דנים בקורקינט בשבת מתחילים מיד לעסוק בחששות של תיקון, קלקול וגזירות שונות, אולם נראה שעיקר השאלה כלל אינו מתחיל שם. שהרי בקורקינט רגיל אין מנוע, אין מעגל חשמלי, ואף אין בו אותם מנגנונים המצויים באופניים רגילים. ממילא קשה לומר שעצם הכלי יוצר חשש מובהק יותר ממשחקים וכלים רבים אחרים המצויים בידי ילדים בשבת. ואם כן, מדוע בכל זאת רבים נוטים להחמיר? נראה שהתשובה תלויה בהבנת גדר "עובדין דחול". ויש להתבונן בדבר. האם עובדין דחול פירושו חשש שמא יבוא האדם לעשות מלאכה, או שמא מדובר ביסוד עצמאי שמטרתו לשמור על אופייה של השבת? לעניות דעתי, קשה מאוד לומר שכל גדר עובדין דחול אינו אלא חשש מלאכה. שהרי אם יש חשש מלאכה - נאסור משום החשש עצמו. ואם אין חשש מלאכה - מה משמעותו של המושג עובדין דחול? על כרחך נראה שיש כאן יסוד נוסף. וכבר מצאנו בראשונים יסוד גדול, שלא ניתנה השבת רק כדי למנוע מלאכה, אלא גם כדי ליצור מציאות של מנוחה ושביתה. שהרי ייתכן שאדם לא יעבור על שום מלאכה האסורה מן התורה, ובכל זאת יהיה כל יומו שקוע בטרחות, בהובלות, בריצות ובפעולות המאפיינות את ימות החול. אמנם הוא לא חילל שבת במובן הפשוט, אך ודאי שלא זו הייתה כוונת התורה בבואה לצוות על יום המנוחה. ומכאן נראה שעובדין דחול עניינו אינו רק מעשה האסור מצד עצמו, אלא התנהלות המכניסה את אווירת החול אל תוך השבת. ולפי זה צריך לשאול שאלה אחרת לגמרי. לא האם הקורקינט מותר או אסור. אלא האם השימוש הנעשה בו מבטא אורח חיים של חול. וכאן נראה שאין להשוות כל המקרים זה לזה. ילד קטן המשחק מעט בביתו, או בחצרו, ודאי שלא דומה לאדם המשתמש בקורקינט כאמצעי תחבורה. ילד המשחק להנאתו אינו שונה במהותו מילד המשחק בכדור, בבימבה, או בשאר משחקי הילדים המקובלים. לעומת זאת, כאשר הקורקינט הופך לכלי נסיעה של ממש, והרחוב נראה כאילו חזר להתנהלות הרגילה של ימות השבוע, כבר נכנס לדיון אחר לחלוטין. ומכאן נראה שיש מקום לחלק בין עצם הכלי לבין אופן השימוש בו. וכי מה ההבדל המהותי בין ילד הדוחף בימבה לבין ילד הדוחף קורקינט? אם נאמר שעצם התנועה היא הבעיה, היה מקום לאסור גם את זה וגם את זה. ואם נאמר שעצם קיומו של קורקינט יוצר איסור, קשה להבין מה השתנה מן הבימבה וממשחקים רבים אחרים. אלא נראה יותר שהדיון הוא בשאלה איזו מציאות נוצרת לעיני הרואה. האם מדובר במשחק ילדים טבעי השייך לאווירת הבית והשבת, או שמא מדובר בהתנהלות של תחבורה ותנועה האופיינית לימי החול. לכן נראה לעניות דעתי שעיקר הטעם להחמיר בקורקינט אינו מצד איסור ברור בגוף המעשה, אלא מצד שמירת צביון השבת וההנהגה החינוכית הראויה. בפרט כאשר מדובר בילדים שהגיעו לגיל חינוך, יש ערך גדול לכך שהשבת תישאר מובדלת מצורת החיים של ימות השבוע. אמנם כאשר מדובר במשחק של ילדים בתוך הבית או בחצר פרטית, ובאופן שאינו נראה כאמצעי תחבורה אלא כמשחק בעלמא, קשה יותר להגדירו כעובדין דחול גמור, ויש מקום לצדדי קולא גדולים יותר. ולכן נראה לעניות דעתי שעיקר ההחמרה בקורקינט אינה נובעת מאיסור עצמי שבכלי, אלא מחשש לפגיעה בצביון השבת ובהבחנה שבין שבת לחול. משום כך יש מקום להחמיר בנסיעה רגילה בקורקינט במרחב הציבורי, אולם כאשר מדובר במשחק ילדים בתוך הבית או במסגרת משחקית מובהקת, אין הדברים פשוטים כלל, ויש מקום גדול יותר להקל. ומכל מקום, הדבר תלוי גם במנהג המקום ובהוראת רבותיו של כל אדם, שכן בסוגיה זו משקל גדול ניתן לא רק לגוף הדין אלא גם לשמירת רוח השבת ואופייה.