מלאכה שאינה צריכה לגופה דעת הרמבם

התשובה

שאלה יפה מאוד. נראה ששאלתך מבוססת על ההנחה ש"מלאכת מחשבת" פירושה מלאכה הנעשית דווקא לצורך העיקרי שלה, או לאותה מטרה שלשמה נעשתה במשכן. אולם נקודה זו עצמה שנויה במחלוקת בין רבי יהודה לרבי שמעון. לדעת רבי שמעון, מלאכה שאינה צריכה לגופה אינה נחשבת מלאכת מחשבת גמורה, ולכן אין עליה חיוב מן התורה. לעומת זאת, לדעת רבי יהודה, כאשר האדם מתכוון לעשות את המלאכה, מבצע אותה בדרך הרגילה ומפיק ממנה את התוצאה הרצויה לו, הרי זו מלאכת מחשבת, אף שמטרתו שונה מהמטרה העיקרית של המלאכה. אלא שהרמב"ם פסק כדעת רבי יהודה, וכך כתב: "כל העושה מלאכה בשבת, אף על פי שאינו צריך לגופה של מלאכה, חייב עליה. כיצד, הרי שכיבה את הנר מפני שהוא צריך לשמן או לפתילה כדי שלא יאבד או כדי שלא ישרף או כדי שלא יבקע חרש של נר, חייב, מפני שהכיבוי מלאכה והרי נתכוון לכבות" (רמב"ם, הלכות שבת פרק א הלכה ז). כלומר, לדעת הרמב"ם, במלאכה שאינה צריכה לגופה אין חיסרון בעצם המחשבה והכוונה. האדם יודע מה הוא עושה, מתכוון לעשות את המלאכה ורוצה בתוצאה הישירה שלה. החיסרון הוא רק בכך שהוא עושה אותה למטרה אחרת. לדוגמה, אדם המכבה נר כדי לחסוך את השמן יודע שהנר דולק, מתכוון לכבות אותו ורוצה שהאש תכבה. הוא אינו מכבה בטעות ואינו מתעסק בדבר אחר. אמנם מטרתו הסופית אינה ליצור פחם בפתילה, אלא לשמור על השמן, אך לדעת הרמב"ם די בכך שהוא התכוון לעשות את פעולת הכיבוי ורצה בתוצאתה כדי שהמעשה ייחשב מלאכת מחשבת. לכן מדגיש הרמב"ם בלשונו: "מפני שהכיבוי מלאכה והרי נתכוון לכבות". יש כאן שני מרכיבים: פעולת כיבוי גמורה וכוונה ברורה לכבות. משום כך נחשבת הפעולה למלאכת מחשבת, אף שהאדם אינו זקוק לכיבוי לצורך העיקרי של מלאכת מכבה. ההבדל בין מלאכה שאינה צריכה לגופה לדבר שאינו מתכוון יש להבחין בין מלאכה שאינה צריכה לגופה לבין דבר שאינו מתכוון. בדבר שאינו מתכוון, האדם אינו מתכוון כלל לעשות את המלאכה האסורה. לדוגמה, אדם גורר ספסל על הקרקע ואינו מתכוון ליצור חריץ. עיקר כוונתו היא להעביר את הספסל, ויצירת החריץ אינה מטרתו. לעומת זאת, במלאכה שאינה צריכה לגופה האדם מתכוון לגמרי לעשות את המלאכה. המכבה את הנר כדי לחסוך שמן רוצה שהנר יכבה. המוציא מת מן הבית רוצה להוציאו. המעביר קוץ ברשות הרבים כדי שלא יינזקו בו רוצה שהקוץ יועבר ממקומו. השינוי אינו בכוונה לעשות את המלאכה, אלא במטרה שלשמה היא נעשית. לכן, לדעת הרמב"ם, אין כאן חיסרון במלאכת מחשבת. האדם חשב על הפעולה, התכוון אליה, ביצע אותה בדרך הרגילה והשיג את התוצאה שרצה. העובדה שהוא עשה אותה לצורך צדדי אינה מפקיעה ממנה את שם המלאכה. יסוד מחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון לדעת רבי שמעון, כדי להתחייב מן התורה לא די בכך שהאדם מתכוון למעשה המלאכה. עליו להזדקק גם ל"גוף המלאכה", כלומר לתועלת החיובית והעיקרית שלה. לדוגמה, כאשר אדם מכבה אש כדי ליצור פחמים או כדי להבהב את הפתילה, הוא צריך את תוצאת הכיבוי עצמה. זהו כיבוי הצריך לגופו. אבל כאשר הוא מכבה מפני שהאור מפריע לו או כדי לחסוך את השמן, הוא אינו מעוניין בתועלת החיובית של הכיבוי. הוא רק רוצה שהאש לא תמשיך לדלוק. לדעת רבי שמעון, אין זו מלאכת מחשבת גמורה, ולכן הוא פטור מן התורה, אף שהמעשה אסור מדברי חכמים. לעומת זאת, רבי יהודה סובר שאין צורך שהמלאכה תיעשה דווקא למטרתה העיקרית. כל עוד האדם התכוון לעשות את פעולת המלאכה והיא הועילה לו, הוא חייב מן התורה. הרמב"ם פסק כרבי יהודה. לכן גם כיבוי שנועד לחסוך את השמן או לסלק סכנה נחשב אצלו מלאכה מן התורה, מפני שהאדם התכוון לכבות ורצה בתוצאת הכיבוי. מה נלמד מן הכלל "מלאכת מחשבת אסרה תורה"? גם לדעת הרמב"ם, הכלל "מלאכת מחשבת אסרה תורה" עומד במקומו. אלא שלדעתו כלל זה אינו פוטר כל מלאכה שנעשתה למטרה שונה ממטרתה במשכן. מלאכת מחשבת דורשת שהמלאכה תיעשה בידיעה, בכוונה, בדרך המקובלת ובאופן שיש בו תיקון או תועלת. לכן מתעסק, מלאכה שנעשתה שלא בכוונה, מקלקל ומלאכה שנעשתה בשינוי עשויים להיות פטורים מן התורה. אבל במלאכה שאינה צריכה לגופה האדם אינו מתעסק ואינו עושה את המלאכה במקרה. הוא מתכוון לעשותה ורוצה בתוצאה הישירה שלה. לכן, לדעת רבי יהודה והרמב"ם, היא עדיין נחשבת מלאכת מחשבת. הגמרא מביאה את דינו של החופר גומה מפני שהוא צריך את העפר ולא את הגומה. לדעת רבי שמעון הוא פטור משום שזו מלאכה שאינה צריכה לגופה. אולם הגמרא אומרת שאפשר להסביר את הפטור גם לדעת רבי יהודה, משום שבמקום שבו יצירת הגומה מקלקלת את הקרקע, האדם פטור מדין מקלקל (מסכת חגיגה דף י עמוד א). מכאן שלדעת רבי יהודה אין פטור עצמי בכל מלאכה שאינה צריכה לגופה. אם הפעולה היא מלאכה מכוונת ומתקנת, הוא חייב. רק אם נוסף חיסרון אחר, כגון שהמעשה מקלקל, ניתן לפוטרו מצד אותו חיסרון. מדוע פסק הרמב"ם כרבי יהודה? המגיד משנה מסביר שמחלוקת זו מופיעה בכמה מקומות בתלמוד, והרמב"ם פסק כרבי יהודה המחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה. בין נימוקיו הוא מציין שבמשנה במסכת שבת נסתמה ההלכה כדעת רבי יהודה, וכן יש סוגיות נוספות שמשמע מהן כדעה זו (מגיד משנה, הלכות שבת פרק א הלכה ז). לעומת זאת, ראשונים רבים, ובהם רבנו חננאל, הרמב"ן, הרשב"א והרא"ש, פסקו כרבי שמעון שמלאכה שאינה צריכה לגופה אינה אסורה מן התורה אלא מדברי חכמים. נמצא שהמחלוקת אינה אם התורה אסרה מלאכת מחשבת. בזה כולם מסכימים. המחלוקת היא מה נדרש כדי שהפעולה תיחשב מלאכת מחשבת: לדעת רבי שמעון, צריך שהאדם יעשה את המלאכה לצורך גופה ותכליתה העיקרית. לדעת רבי יהודה והרמב"ם, די בכך שהאדם יתכוון למעשה המלאכה, ירצה בתוצאתו ויעשה אותו לשם תועלת, גם אם התועלת המבוקשת שונה מן התכלית העיקרית של המלאכה. מקוה שביארנו את הדברים. ברכה והצלחה.