אמירה לגוי לכבות שרפה בשבת

התשובה

שלום וברכה. כיבוי שרפה לצורך הצלת ממון, כשאין כוונה לעשות גחלים, נחשב מלאכה שאינה צריכה לגופה. לדעת רוב הפוסקים איסורו מדרבנן, ואילו לדעת ‎הרמב״ם איסורו מן התורה. לכאורה, לדעת רוב הפוסקים, אמירה לגוי לכבות היא שבות דשבות. האמירה לגוי אסורה מדרבנן, וגם הכיבוי עצמו אסור מדרבנן. אף על פי כן, בדליקה החמירו חכמים במיוחד, מפני שאדם בהול על ממונו, וחששו שאם יתירו לו לומר לגוי לכבות, הוא יבוא מתוך בהילותו לכבות בעצמו. מקור הדבר הוא בגמרא שבת קכ״א ע״א, ונפסק בשולחן ערוך אורח חיים סימן של״ד סעיף כ״ו. המשנה ברורה שם בס״ק ס״ח מבאר שאסור לומר לגוי לכבות, משום ש״כיון שאדם בהול על ממונו, חיישינן דאי שרית ליה אתי לכבויי הוא בעצמו״. יסוד הגזרה מבואר גם במשנה ברורה בתחילת סימן של״ד, ס״ק ג׳, האומר שבדליקה אסרו פעולות הצלה מסוימות מפני החשש שאם נתיר אותן, האדם ישכח ויכבה בעצמו. הדבר מפורש גם במגן אברהם סימן של״ד ס״ק ל׳: אפילו לסוברים שכיבוי כזה אסור רק מדרבנן, ובדרך כלל מתירים אמירה לגוי באיסור דרבנן במקום הפסד גדול, בדליקה אסרו, משום שהאדם נחפז ובהול להציל את ממונו ויש חשש שיבוא לכבות בעצמו. נמצא שדין דליקה הוא דין מיוחד, ואי אפשר ללמוד ממנו לשאר המקרים של הפסד ממון. בשאר הפסד גדול ניתן להתיר שבות דשבות לפי התנאים המבוארים בסימן ש״ז סעיף ה׳, ואילו בדליקה קיימת גזרה מיוחדת משום בהילות. עם זאת, מותר לומר בפני הגוי בדרך כללית: ״כל המכבה אינו מפסיד״, ואף מותר לקרוא לו למקום, אף שברור שיבין מעצמו ויכבה. כל זה כשאין שום חשש סכנה. אם יש אפילו ספק סכנת נפשות, חובה לכבות מיד ולעשות את כל הדרוש להצלת חיים. שא ברכה.