רחיצה במים חמים מבוילר ביום טוב

התשובה

תחילה יש להעמיד את היסוד, שאם לא נבחין בין שני דינים שונים כאן – כל הסוגיא תתערפל. דין ראשון הוא עצם הרחיצה בחמין, ודין שני הוא עצם חימום המים. בשבת, עצם הרחיצה בחמין אסורה, וכמו שפסק מרן בשולחן ערוך אורח חיים סימן שכו סעיף א: “אסור לרחוץ כל גופו אפילו כל אבר ואבר לבד אפילו במים שהוחמו מערב שבת”, ואף שאין כאן שום בישול בשבת עצמה, מכל מקום גזרו חז״ל על רחיצה (גזרת הבלנים). אבל ביום טוב פסק מרן בשולחן ערוך סימן תקי״א סעיף ב שמותר לרחוץ כל גופו במים שהוחמו מערב יום טוב. נמצא שבמקלחת פרטית ביום טוב אין עיקר הדיון מצד גזירת רחיצה כלל, אלא כל הספק הוא רק מצד חימום המים הנכנסים לדוד. (זאת לפי הגרע"י זצוק"ל מה שאין כן לדעת המנוח"א והאול"צ שסוברים שגזרת הבלנים חה אף ביו"ט במקלחת פרטית) ומכאן יש לעבור ליסוד שני, שהוא העיקר בנידוננו, והוא דרגת האיסור של חימום מים לרחיצת כל הגוף ביום טוב. בזה נחלקו הראשונים: לדעת התוספות והרא״ש, כיון שאין זו הנאה השווה לכל נפש, חימום זה אסור מן התורה; אבל לדעת הרמב״ם בהלכות יום טוב פרק א הלכה טז, אין האיסור אלא משום “גזירת מרחץ”, כלומר מדרבנן, ולא מצד איסור תורה. ומרן השולחן ערוך, שהתיר רחיצת כל הגוף במים שהוחמו מערב יום טוב, הלך למעשה בדרך זו. נמצא שלפי שיטת הרמב״ם והבנת מרן, המסגרת היסודית של האיסור כאן היא מסגרת דרבנן. על גבי זה צריך להזכיר את יסוד מרן רבינו עובדיה יוסף זצ״ל בדין דוד שמש בשבת, בתשובת יביע אומר חלק ד אורח חיים סימן לד. שם עיקר ההיתר בנוי על כך שהמים הנכנסים מתחממים בתולדת חמה, ואין איסורם אלא מדרבנן, ומתוך כך צירף מרן דיני פסיק רישיה בדרבנן לצדדים נוספים להיתר. ומכאן עולה בבירור, שהחילוק שעמד ביסוד דבריו אינו חילוק טכני בין סוגי דוודים, אלא חילוק הלכתי בין תולדת חמה שהיא דרבנן, לבין תולדת האש שהיא חמורה יותר. ומכאן עולה קושיה חזקה מאוד על יום טוב: אם בשבת ההבדל בין דוד שמש לבוילר הוא מפני שבזה מדובר בדרבנן (דוד שמש – תולדה של החמה) ובזה (בוילר חשמלי) בחמור יותר, כלומר בתולדה דאש שהיא איסור תורה, הרי שביום טוב, אם ננקוט כדעת הרמב״ם וכהכרעת השולחן ערוך, שוב חימום מים לרחיצת כל הגוף עומד במסגרת דרבנן. ואם כן, לכאורה נפל עיקר החילוק שבין דוד שמש לבוילר, והיה מקום גדול לדון שגם בדוד חשמלי ביום טוב, כל הנגרם מפתיחת הברז אינו אלא פסיק רישיה במסגרת איסור דרבנן, וממילא יש מקום לצרף את כל הצירופים שמצאנו בדוד שמש. ועתה יש לצרף את יסוד פסיק רישיה דלא ניחא ליה. לפי סיכום שיטת מרן הגרע"י זצוק"ל, המבוסס על דבריו ביביע אומר בכמה מקומות, פסיק רישיה דלא ניחא ליה במלאכה דאורייתא אסור מדרבנן, אבל כאשר עצם האיסור מדרבנן, דעת רוב הפוסקים להקל, בפרט כשאין כוונתו למעשה האיסור. ואף אנו בעניותנו הרחבנו בזה בתורת אבי על דיני שבת, ווכאן בנידון שלפנינו, האדם הבא להתרחץ אינו רוצה כלל בהכנסת מים צוננים לדוד; אדרבה, הוא מפסיד מכך, שהרי המים מתקררים. כל רצונו להשתמש במים שכבר התחממו. ואם כן יש מקום גדול לראות כניסת המים הצוננים כפסיק רישיה דלא ניחא ליה. ואף אם יטען האומר שסוף סוף טוב לו שיהיו לו מים חמים לאחר מכן, עדיין יש מקום לחלק בין הנזק המידי של קירור המים, שאינו רצוי לו כלל, לבין התועלת הרחוקה שאינה עומדת עתה נגד עיניו. עוד יש לדייק בענין מה שהבין השואל לחלק בין מצב שהבוילר דולק למצב שהוא כבוי, ולייחס בזה צד קולא מצד שאין החימום מיידי, שאין הדברים כן בעומק ההלכה. שהרי סוף סוף המים שבדוד הוחמו על ידי האש, וכאשר נכנסים מים צוננים ומתערבים עם המים החמים – הרי זה בכלל תולדות האור, ולא תולדות חמה, ונמצא שעצם מעשה ההתחממות של המים החדשים שייך להגדרת בישול הבא מכח אש, ואין בזה חילוק מהותי בין אם גוף החימום פועל בשעה זו או שאינו פועל. ואף אם נאמר שבשעה זו אין חימום על ידי גוף החימום עצמו, מכל מקום החימום הנעשה מחמת המים הרותחים שבדוד נמשך מאותה מערכת של תולדת האש, ועל כן אין מקום לבנות קולא בעצם העובדה שהבוילר כבוי. ומעתה יוצא ברור, שאין הבדל עקרוני בין בוילר דלוק לבין בוילר כבוי מצד עצם הגדרת הבישול, ושניהם עומדים במסגרת אחת. אלא שכל עיקר הבנין שיש מקום לדון בו להיתר איננו מצד הבחנה זו, אלא מצד יסוד אחר, והוא שלפי שיטת הרמב"ם והכרעת מרן השולחן ערוך באורח חיים סימן תקי״א סעיף ב, חימום מים לצורך רחיצת כל הגוף ביום טוב אינו אלא מדרבנן; ומעתה כל הנעשה כאן אינו אלא בכלל פסיק רישיה בדרבנן, ובפרט כשיש לדון בדלא ניחא ליה, וזהו עיקר המקום לעיון ולהקל מצד הסברא, ולא מצד חלוקה בין בוילר כבוי לדולק. אפשר לצרף דרך עיון נוספת, שבזמננו רחיצה יומית איננה מותרות אלא צורך מצוי, ויש מקום לדון שהיא בכלל דבר השווה לכל נפש, וכיום בזמינינו המציאות השתנתה,בעבר שטיפת פניו ידיו ורגליו הייתה צורך בסיסי, ולכן זה אכן נחשב לצורך אוכל נפש, אמנם כיום בזמנינו כולם כמעט מתקלחים ולא מסתפקים בשטיפת פניו ידיו ורגליו. אלא שאין צורך לבנות על זה את עיקר ההיתר, כי גם בלעדי זה כבר יש בנין סברא חזק. אלא שכאן יש לעצור ביושר. אף שהמהלך ההלכתי הנ״ל נראה חזק מאוד, איני יכול לייחסו בפירוש למרן רבינו עובדיה יוסף זצ״ל, כי לא מצאתי לשון מפורשת שכתב להחיל את כל בנין ההיתר של דוד שמש גם על בוילר ביום טוב. מה שמפורש בדבריו הוא ההיתר בדוד שמש בשבת מצד תולדת חמה, והחילוק שם ברור. אבל הצעד לומר שביום טוב חוזר ומתבטל החילוק – אף שהוא מהלך למדני חזק – לא מצאתי לו לשון מפורשת בדבריו שאני יכול לעמוד מאחוריה. לכן הנראה לכתוב ביושר כך: מצד בירור הסוגיא, יש כאן בנין חזק להיתר – מפני שאין ביום טוב גזירת רחיצה, ועצם האיסור מדברי הרמב״ם והשו״ע הוא דרבנן, ויש כאן פסיק רישיה דלא ניחא ליה, בצירוף גרמא לאותם הפוסקים שסוברים שפיחת ברז הוי גרמא (ןהביאם מרן הגרע"י בכמה מקומות לעניין זה של שימוש בדוד שמש\ בוילר בשבת), וכך נראה לענ"ד. אך למעשה, כיון שאין הדבר מבואר בפירוש בדברי מרן, וכיון שאין רצוננו לחלוק על דרך ההוראה המקובלת אצל גדולי הדור, נכון להחמיר ולא לסמוך על מהלך זה למעשה, אלא אם כן יש צירופים נוספים או הוראה פרטית ממורה הוראה מובהק. וסוף דבר: מצד הסברא נראה שיש מקום גדול להקל, אך כיון שאין לנו הכרעה מפורשת במרן הגרע"י, הנכון להתבטל לדעת גדולי הדור ולהחמיר בפועל.