השבת גזל מחברה בע״מ (חלק א׳)

התשובה

שורש הדבר תלוי תחילה ביסוד דין השבת גזלה, ורק אחר כך בשאלה מהו מעמדה של חברה בע״מ לענין זה. הנה התורה לא אסרה גזלה בלבד, אלא קבעה שעיקר תיקון החטא הוא בהחזרת הממון לבעליו. כך כתב הרמב״ם בהלכות גזלה ואבדה פרק א הלכה ה: “כל הגוזל חייב להחזיר הגזלה עצמה... ואם אבדה או נשתנית משלם דמיה.” זהו יסוד ההלכה, וממנו עולה שהשבת גזלה איננה הנהגה טובה בלבד, אלא גוף המצוה וגוף התיקון. כל עוד הממון לא שב לבעליו, מעשה הגזלה עדיין עומד ותובע את תיקונו. אלא שמכאן מתעוררת שאלה ראשונה. אם עיקר המצוה הוא להשיב לבעלים, האם פירוש הדבר שההשבה מחייבת הודעה מפורשת לבעלים, או שמספיק שהממון שב בפועל לרשותם גם בלא וידוי גלוי מצד הגזלן. בזה חידש הרמב״ם שם הלכה ח: “הגוזל את חבירו והבליע לו בחשבון יצא.” וכן נפסק בשולחן ערוך חושן משפט סימן שנה סעיף א: “גנב לו מעות והבליע לו בחשבון ונתנם לתוך כיסו... יצא.” הרי שההשבה אינה תלויה דווקא במעמד פומבי של הודאה; עיקרה בכך שהממון שב בפועל לתוך רשות הבעלים באופן שיש לו תפיסה ממשית במציאות. זהו יסוד גדול בנידון שלפנינו, מפני שהוא מלמד שכבר מצד עיקר הדין אין הכרח לומר שכל השבה מחייבת חשיפה מלאה. ומנגד עומדת הלכה נוספת, וגם היא יסודית מאוד להבנת הסוגיה. בשולחן ערוך חושן משפט סימן שסז סעיף א נפסק: “הגוזל את חבירו... אם חזר והודה אינו חייב לרדוף אחר הבעלים להחזיר להם, אלא יהא בידו עד שיבואו.” ובדברי הש״ך שם מבואר שאין זו רק הקלה צדדית, אלא שכך הוא עיקר הדין, ואף על פי כן צריך לעשות מה שאפשר כדי להודיע לבעלים. נמצא שאין כאן סתירה: מצד אחד, הגזלן חייב להשיב והממון אינו נעשה שלו; מצד שני, התורה לא חייבה אותו צורת רדיפה מוחלטת בכל מחיר. ההלכה מחזיקה בשני הדברים יחד. עד כאן התברר היסוד: חיוב ההשבה עומד במלואו, אבל צורת קיומו אינה בהכרח רק בדרך של גילוי מלא; וכן אין חובה לרדוף אחר הבעלים בכל תנאי. מתוך זה יש לעבור לשאלה השנייה, והיא השאלה העיקרית כאן: מהו מעמדה של חברה בע״מ לענין בעלות והשבה. והנה בענין זה כבר דנו גדולי האחרונים, ונחלקו ביסוד גדול ממש. במנחת אשר חושן משפט חלק א סימן קה תוארה השאלה כך: החברה המודרנית בנויה באופן שבו הזכויות השונות המאפיינות בעלות אינן מרוכזות בידי אדם אחד, אלא מתחלקות בין בעלי המניות, הדירקטוריון והמנכ״ל; ולא זו בלבד, אלא שאין עליהם אחריות אישית לחובות החברה. על רקע זה הובאו שם שיטות האחרונים: המהר״ם שיק ביורה דעה סימן קנח נקט שבעלי המניות אינם בעלי החברה, והשקעתם נחשבת הלוואה בלבד; המהרש״ג ביורה דעה סימן ג חלק עליו, וכתב שאם בעלי המניות הם רק מלווים, צריך לברר מיהו הלווה, ומכאן שבעלי המניות הם בעלים; מהרי״א הלוי חלק ב סימן קכד ראה את בעלותם כבעלות חלקית; והמנחת יצחק חלק ג סימן א וחלק ז סימן כו נקט שבעלי מניות הצבעה דינם כבעלים גמורים, ואילו בעלי מניות שאין להם זכות הצבעה אינם בעלי החברה במובן המלא. ובאותה תשובה עצמה במנחת אשר נידונה גם האפשרות לראות את החברה כאישיות משפטית וכלכלית בפני עצמה, כך שאין אחד מן הגורמים הסובבים אותה עומד כבעלים יחיד בפשטות, אלא החברה עצמה עומדת כישות ממונית עצמאית. לפי דרך זו, גם אם אין תולים את כל הבעלות בבעלי המניות בלבד, עדיין אין עומדים בפני ממון חסר בעלים, אלא בפני ישות ממונית עצמאית. נמצא שכל השיטות הללו, אף שהן חלוקות ביסוד ההגדרה, מתכנסות לנקודה אחת ברורה: אין זה ממון שאין לו בעלים. אם בעלי המניות הם בעלים — יש כאן בעלים. ואם החברה עצמה היא האישיות הממונית — גם אז יש כאן בעלים. ומכאן עולה קושי חזק: אם סוף סוף יש כאן בעלים, כיצד בכלל עולה על הדעת לדבר על צורכי רבים, והרי דין זה נאמר רק כאשר אין דרך להשיב לבעלים ידועים. אלא שכאן צריך להבחין הבחנה יסודית, שהיא מפתח כל הסוגיה. מצד עצם הבעלות — יש כאן בעלים. אין ספק בכך. אבל מצד כתובת ההשבה בפועל — המציאות מורכבת בהרבה. לא מפני שהממון חסר בעלים, אלא מפני שאין בהכרח דרך פשוטה ומעשית להשיבו אליהם בצורת השבה ברורה. ויש לחזק הבחנה זו בביאור נוסף: אין הכוונה שבחסרון אפשרות ההשבה פוקעת הבעלות, אלא שהחיוב המוטל על הגזלן הוא להשיב בדרך שיש לה משמעות של החזרת ממון לבעליו. וכאשר אין בידו אלא אפשרויות שאינן מביאות בפועל להשבת הממון ליד מי שניתן להגדירו כמקבל ההשבה, נמצא שאין לפניו צורת מעשה שניתן להגדירו כקיום של “והשיב”. ובאופן זה אין כאן פטור מן החיוב, אלא חסרון ביכולת לממשו במסגרת הצורה שנקבעה לו בדין. ואת הנקודה הזאת חידד בעל חבל נחלתו, חלק ט סימן סא. הוא דן באדם שגנב מחנויות גדולות, ואחת מהן היתה תחת בעלות של חברה בע״מ. שם כתב, שבחברה בע״מ נהוג בפוסקים להפריד בין הצד הממוני לצד האיסורי; בצד הממוני היא נחשבת ישות עצמאית, אך בצד האיסורי דנים בה מצד בעלי המניות. ומתוך כך העלה, שאפילו אם גנב מחברה בע״מ והשיב לה, עדיין יש לברר מי היו כל בעלי המניות בעת הגניבה, מי מכרו לאחר מכן ומי קנו לאחר מכן, ומי זכאי למעשה בחלקי ההשבה. והוא מסיים שדבר זה באופן מעשי אינו ניתן. עוד כתב, שבחברה בע״מ בעלי המניות רבים מאוד, ולחלקם שיעור ההשבה פחות משוה פרוטה, ומטעם זה העלה שלמעשה קשה מאוד להגיע להשבה ממשית כלפי כל בעלי הזכות. דבריו אינם מפקיעים את עצם הבעלות של החברה, אלא מחדדים את הקושי הגדול ביישום המעשי של ההשבה. אלא שכאן יש מקום לעמוד ולעורר קושיה פנימית חזקה. אם כך הם פני הדברים, ואם כבר נתברר שהשבה גמורה לחברה בע״מ לאחר שנים רבות היא כמעט בלתי־אפשרית, מדוע לא נאמר מיד שדינה של גזלה זו כמי שאינו יכול להשיב, וממילא יפנה מיד לצורכי רבים. ואם תאמר כך, נמצא שבכל גזלה מחברה, עצם המורכבות המבנית כבר מחלישה את עיקר מצות ההשבה. אלא שאין לקבל מהלך כזה. מפני שכל דברי חבל נחלתו אינם עוקרים את עצם חובת ההשבה, אלא מעמידים קושי גדול על אופן מימושה כאשר חלף זמן, נתחלפו הבעלים, והחברה שוב איננה באותו מצב שבו היתה בשעת הגזלה. אבל כל זמן שהחברה קיימת, מתפקדת, ויש דרך כלשהי להזרים את הממון לתוכה כך שישוב לרשותה, שוב לא חל עליו שם “אינו יכול להשיב” במובן הגמור. אדרבה, כל יסוד ההשבה בהבלעה מלמד שההלכה אינה דורשת בהכרח מסלול ישר וגלוי, די בכך שהממון יחזור לבעליו באופן ממשי. נמצא שהקושי המבני של חברה בע״מ איננו פוטר מעיקר הדין, אלא מברר שלא כל מקרה של חברה יוכל להגיע בנקל להשבה פרטנית, אבל כל זמן שהחברה עצמה עומדת לפנינו, אין להפקיע את מסלול ההשבה. ומעתה יש להעמיד היטב את נקודת החילוק. מצד אחד, אי אפשר לומר שחברה בע״מ היא כמי שאין לו בעלים, זה אינו נכון לפי אף אחת מן השיטות שהובאו לעיל. מצד שני, יש אחרונים שעמדו במפורש על כך שהשבה מעשית לחברה בע״מ עשויה להיות כמעט בלתי־אפשרית כאשר חלף זמן, מבנה הבעלות השתנה, או מדובר ברשת רחבה שרחוקה ממקום הגזלה עצמו. אם כן, השאלה איננה עוד אם יש בעלים, אלא אם הדרך המעשית להשיב להם עוד פתוחה. וכאן צריך לחזור ליסוד הראשון שהתברר מרמב״ם ושולחן ערוך: כל זמן שקיימת דרך שהממון ישוב לחברה עצמה, אפילו בלא גילוי זהות המחזיר, זו הדרך המחויבת. מאחר שכבר למדנו שהבלעה בחשבון נחשבת השבה, שוב אין לומר שכל השבה מחייבת בהכרח הודאה גלויה. ההלכה עצמה פתחה פתח להשבה בדרך שאינה מכריזה על עצמה. לכן, אם יש דרך כלשהי להכניס את הממון לקופת החברה או לרשותה בצורה שבה הממון שב אל בעליו, גם אם נעשה הדבר בלא הזדהות, אין מקום לעבור למסלול אחר. זהו עיקר הדין, וזהו הפתרון הראשון שצריך לבחון. אלא שיש לעמוד על נקודה נוספת בדין זה. דין הבלעה נאמר במקום שהממון נכנס בפועל לרשות בעלים מוגדרים, באופן שהתפיסה הממונית חוזרת אליהם בלא ספק. ובחברה בע״מ, מאחר שיסוד הבעלות אינו פשוט — אם מצד פיזור הבעלות ואם מצד הגדרתה כישות עצמאית — יש מקום לדון אם כל הזרמה לקופת החברה נחשבת בהכרח כהשבה מלאה לאותם בעלים שעליהם חל חיוב ההשבה. ואין הדברים פשוטים לגמרי, ויש לראות את ההסתמכות על דין הבלעה כאן כהעמדה מעשית של חזרת הממון אל הגוף שבידו השליטה הכלכלית, אף אם מצד בירור הבעלות המדויקת אין ההשבה מתממשת בפרטיה לכל יחידי הזכות. אלא שכאן עומדת הטענה הקשה באמת: מה יֵעשה כאשר לאחר בירור נכון מתברר שאין שום דרך להשיב לחברה עצמה בלי שהמעשה ייחשף ויגרור הסתבכות קשה. כאן יש להיזהר משני צדדים הפוכים. מצד אחד, אין לקבל טענה כזאת בקלות, שאם כן פתחת פתח רחב לכל גזלן להתחמק מן ההשבה. מצד שני, אין להתעלם מן העובדה שההלכה עצמה לא חייבה דווקא הודאה גלויה, ולא חייבה רדיפה מוחלטת אחר הבעלים. נמצא שאין כאן פטור מן ההשבה, אלא בירור על דרך קיומה כאשר הדרך הרגילה נחסמה. ויש להוסיף בזה בירור יסודי, שלא כל קושי או חשש הסתבכות נכנסים בגדר זה. שאין לומר שכל מקום שיש חשש הפסד, בושה או אי־נעימות ייחשב כמקום שננעלו בו דרכי ההשבה, שהרי פשוט שעיקר תיקון הגזלה מחייב את האדם לשאת גם בתוצאות קשות. אלא עיקר הדבר תלוי בשאלה אם יש דרך מוגדרת הלכתית ומעשית להשבת הממון, או שמא עצם מערכת המציאות מעמידה את ההשבה כפעולה שאינה ניתנת לביצוע כלל אלא על ידי מסלול חיצוני שאין עליו שם “השבה” כלל. ובמקום שהדרך היחידה להשבה עוברת דרך הליך שאינו מוגדר כהשבה ממונית טבעית אלא כהעמדה עצמית בפני ענישה או התפרקות המסגרת הרגילה של השבת ממון — יש לדון אם עדיין זה בכלל חיוב השבה הרגיל, או שכבר אין לפנינו נתיב מעשי של קיום המצוה. וכאן יש לעורר קושיה שנייה, חריפה יותר. אם באמת אמר השולחן ערוך “יהא בידו עד שיבואו”, למה לא נאמר גם כאן: יניח את הממון תחת ידו, ולא יעשה בו כלום, עד שתימצא דרך להשיב. מדוע בכלל לעבור לצורכי רבים. הרי סוף סוף הממון עומד לבעליו, ואם אין בידו להשיבו כעת, יהיה מונח עד שתזדמן אפשרות. קושיה זו גדולה מאוד, ובלא יישובה נשאר המהלך חסר. אלא שעיון בדבר מראה שאין דמיון גמור. דין “יהא בידו עד שיבואו” נאמר במקום שבו הבעלים קיימים ומזוהים, אלא שאין חיוב לרדוף אחריהם. במצב כזה, הממון נשאר עומד להם, והעיכוב אינו מפקיע את עצם האפשרות להשיב. אבל במקום שבו אין מדובר רק בעיכוב טכני, אלא במבוי סתום מעשי — לא מצד עצם קיום הבעלים, אלא מצד היכולת המעשית להשיב אליהם — שוב אין ההנחה “יהא בידו” פותרת את הבעיה, שכן אין כאן “עד שיבואו” במובן הטבעי. החברה איננה “באה” ליטול את שלה כאדם פרטי, ובוודאי כאשר חלפו שנים והנתיב הישיר ננעל. נמצא שבמקום שהממון מונח בידו בלא מסלול ריאלי להשבה, ההשארה תחת ידו אינה תיקון אלא קיפאון. ובמקום כזה יש מקום לומר שלא לכך נתכוונה ההלכה בדין “יהא בידו”, אלא במקום שעדיין קיים אופק של השבה. משנסתתמו הדרכים לגמרי, אין משאירים את הממון כך בלי מעשה תיקון. ובאופן זה מסתבר שאין זו המסגרת שאליה נתכוונו בדין “יהא בידו”, אלא במקום שיש ציפייה ממשית שיבוא לידי השבה בדרך כלשהי. בשלב זה נכנס הדיון בדין צורכי רבים. בשולחן ערוך חושן משפט סימן שסו סעיף ב נפסק שמי שגזל ואינו יודע ממי יעשה מן הממון צורכי רבים. טעם התקנה הוא שכאשר אין דרך להשיב לבעלים המסוימים, אין משאירים את הממון ביד הגזלן בלא שום תיקון, אלא מוציאים אותו לדבר שהרבים נהנים ממנו. ברור שאין זו השבה שלמה, אבל זהו תיקון כאשר לא ניתן לממש את צורת ההשבה הרגילה. ועדיין אין הדמיון פשוט. שהרי כאן הוא יודע יפה שמדובר בחברה מסוימת. לכן אין לומר שהמקרה הזה זהה ממש למקרה האמור בשולחן ערוך. אבל מן הצד השני, אם הלכה למעשה אין אפשרות להשיב לחברה עצמה, וההשבה הישירה חסומה מכל צד, שוב אין זה דומה למי שפשוט מסרב להשיב, אלא למי שמבקש להוציא את הממון מתחת ידו ואינו יכול לקיים את מסלול ההשבה הרגיל. במצב כזה, וכאשר מיצו באמת כל אפשרות של השבה לחברה עצמה, יש מקום לצרף את דין צורכי רבים, לא מפני שאין בעלים, אלא מפני שאין דרך מעשית להשיב לבעלים בפועל. ויש להעמיק עוד ביסוד דין זה. אין עיקרו של צורכי רבים בכך שנפקע הקשר לבעלים, אלא בכך שאין מניחים את הממון תחת יד הגזלן כאשר אין לפניו דרך להשיבו לבעליו. ותקנה זו מגלה שלא בכל מקום עומד הדין על צורת השבה פרטנית דווקא, אלא שכאשר דרך זו אינה ניתנת למימוש, תיקנו חז״ל מסלול שבו הממון יוצא מרשות הגזלן ונכנס לשימוש שיש בו מעין החזרת טובת הממון אל הכלל, ובכך יש צד של תיקון גם במקום שאין השבה שלמה. כאן יש לעורר קושיה שלישית. אם כך, נמצא שאתה מרחיב את דין צורכי רבים מעבר לגבולו הפשוט. שהרי שם מדובר בחסרון ידיעת הבעלים, וכאן מדובר בחסרון יכולת השבה. ואם כן, האם אין כאן הרחבה שאין לה מקור מספיק. אלא שכאן צריך לדייק: אין כאן הרחבה בעצם הגדרת הדין, אלא שימוש בהיגיון העומד ביסודו. יסוד צורכי רבים אינו שמי שאינו יודע בלבד רשאי לצאת מזה, אלא שכאשר אין לפניו דרך מעשית של השבה לבעלים, לא השאירו חכמים את הממון בידו בלא כלום. ודאי שאין זה מסלול ראשון, אדרבה, כל זמן שקיימת דרך, אפילו רחוקה, להשיב לחברה עצמה — חיובו עומד במקומו במלואו. אבל כאשר אין מדובר בקושי בלבד אלא בסתימה גמורה של דרך ההשבה, שוב עומד האדם במקום שבו כל המשך החזקת הממון בידו הוא העדר תיקון. ועל כן, בצירוף כל היסודות שכבר נתבררו — שההשבה אינה טעונה דווקא גילוי, שאין חיוב רדיפה מוחלט, ושיש אחרונים שעמדו על קושי ממשי בהשבה לחברה — יש מקום לראות בצורכי רבים תיקון אחרון, דחוק, ולא תחליף רגיל. אלא שגם לאחר כל זה צריך לומר ביושר גמור: כל הדיון הזה איננו יוצר הקלה בעצם הגזל. אדרבה, ככל שהמציאות הממונית מורכבת יותר, כך צריך להיזהר יותר שלא להשתמש במורכבות כדי לטשטש את החובה. לכן אין לומר שחברה בע״מ מקילה בגזל מצד עצם היותה חברה. כל מה שניתן לומר הוא שאופן ההשבה עלול להיות מורכב יותר, ולעיתים נדירות, כאשר כל נתיב של השבה לחברה עצמה נסגר, יש לעבור לתיקון דחוק של צורכי רבים. ויש להזהיר בזה אזהרה ברורה: אין בכל האמור כדי ליצור צד קולא מחמת עצם היות הנגזל חברה בע״מ. אדרבה, מורכבות המבנה הממוני מחייבת זהירות יתרה שלא להשתמש בה כפתח להפקעת החיוב. וכל עיקר הדיון אינו אלא לברר דרך קיום ההשבה כאשר נתקל במציאות מורכבת, אבל לא להחליש את עצם החובה בשום צד. ומכאן באה ההכרעה. השלב הראשון הוא בירור אם יש דרך של השבה לחברה עצמה. כל עוד קיימת דרך כזו, אפילו דרך עקיפה, אפילו דרך סמויה, אפילו בדרך של הבלעה, זו הדרך המחויבת. ולא עוד, אלא שכל עוד נשאר פתח כלשהו להשבה לחברה, אין לעזוב אותו ולעבור למסלול אחר. השלב השני נפתח רק אם לאחר בירור אמיתי מתברר שאין שום אפשרות כזאת, וכל צורה של השבה ישירה תגרור בהכרח גילוי והסתבכות קשה. רק אז יש מקום לצרף את מכלול הנתונים שהתבארו, ולהעמיד את הדבר על צורכי רבים. אבל גם במצב זה יש להדגיש: אין זה קיום שלם של מצות “והשיב את הגזלה”. עיקר ההשבה הוא שהממון שב לבעליו עצמם. כל פתרון אחר נותר חסר ביחס לעיקר הדין. אלא שכאשר כל שערי ההשבה הישירה ננעלו, אין משאירים את הממון בידו, אלא מורים לו להוציאו לצורכי רבים ממשיים, קבועים ובני קיום, כדי שלא יישאר הממון גזול בידו בלא תיקון כלל. מסקנת הדין גזל מחברה בע״מ הוא גזל גמור, ואין לומר שחברה בע״מ מפקיעה את עצם חיוב ההשבה. מחלוקת האחרונים במעמד החברה ובעלי המניות אינה יוצרת היתר, אלא לכל היותר מחדדת את הקושי בשאלת כתובת ההשבה בפועל. לכן, כל זמן שיש דרך כלשהי להשיב את הממון לחברה עצמה — אפילו בדרך עקיפה, אפילו בלא גילוי, אפילו בהבלעה — זו הדרך המחויבת. ורק אם לאחר בירור אמיתי מתברר שאין שום אפשרות להשבה לחברה עצמה בלי גילוי מלא והסתבכות קשה, יש מקום להוציא את הממון לצורכי רבים ממשיים וקבועים. גם אז אין זה קיום שלם של מצות ההשבה, אלא תיקון בדוחק כאשר כל דרכי ההשבה הישירה ננעלו.