קרב מגע והאבקות מצד חובל בעצמו ובחברו

התשובה

שלום וברכה. נראה לעיין בדבר מתוך בירור יסודי של שלושה עניינים: עצם האיסור לחבול, דין הסכמה בין הצדדים, ושאלת חבלה לצורך. ראשית, יסוד האיסור ברור. בגמרא בבבא קמא (צא ע"ב) מבואר שאסור לאדם לחבול בעצמו, ואף שיש בזה מחלוקת בראשונים, להלכה פסק הרמב"ם (הלכות חובל ומזיק פרק ה הלכה א), וכן נפסק בשולחן ערוך חושן משפט סימן ת"כ סעיף א', שאסור לאדם לחבול בחבירו, ואפילו הכאה בלבד אסורה, שנאמר "פן יוסיף להכותו". לפי זה, לכאורה היה מקום לומר שכל פעולה שיש בה פגיעה בגוף – כגון קרב מגע או האבקות – אסורה. אולם כאשר מתבוננים בדברי הפוסקים, מתברר שיש כאן הבחנה יסודית. הרא"ש (בבא קמא פרק ח), שהובא בטור ובשולחן ערוך חושן משפט סימן תכ"א סעיף ה', כתב ששני אנשים שהתאבקו זה עם זה, ונחבל אחד מהם – אין אחד מהם חייב לשלם לחבירו. והטעם לכך מבואר בדברי הסמ"ע שם, שכיון שכל אחד נכנס למצב זה מרצונו, וכל אחד יודע שיש כאן אפשרות של פגיעה, הרי הוא מקבל זאת מראש, ונחשב כאילו מחל על הנזק. ונראה שאין זה רק דין טכני של מחילה על ממון, אלא יש כאן הבנה עמוקה יותר: כאשר שני אנשים פועלים יחד מתוך הסכמה בפעולה שיש בה מגע פיזי, והם יודעים מראש שלא ניתן לשלוט לגמרי בכוח המופעל – הפגיעה הנגרמת אינה נחשבת כהיזק חיצוני, אלא כחלק טבעי מן הפעולה עצמה. ממילא אין זה דומה למעשה של אדם הפוגע בחבירו מתוך רצון להזיק. אמנם יש לשאול: כל זה מועיל לעניין פטור מתשלומים, אך כיצד הדבר מתיר את עצם האיסור לחבול? הרי אין אדם יכול להתיר לעצמו איסור. אלא שכאן יש קושיה מרכזית, ולא נכון לדלג עליה. הרי הרמב"ם (שם פרק ה הלכה י"א), וכן השולחן ערוך חושן משפט סימן תכ"א סעיף י"ב, פסקו:האומר לחבירו "קטע את ידי" או "סמא את עיני" על מנת שאתה פטור – חייב, "שהדבר ידוע שאין אדם רוצה בכך". אם כן, כיצד ניתן להסתמך על הסכמה, והרי גם רשות מפורשת אינה מועילה לבטל איסור חבלה. ומכאן נראה שההיתר אינו יכול לעמוד על מחילה בלבד. אלא יש לומר יסוד עמוק יותר: אין כאן חבלה שמחלו עליה, אלא מעשה שאינו מוגדר כלל כחבלה רגילה. לא אדם הפועל להזיק עומד כאן, אלא שני בני אדם הפועלים במסגרת אימון, תרגול וחיזוק, והפגיעה אינה המטרה אלא תוצאה נלווית. וזהו החילוק:אם הפגיעה היא עצם המעשה – אסור;ואם הפגיעה היא תוצאה נלווית של פעולה מותרת – יש מקום להתיר. ועוד יש להקשות מצד מה שכתב הרמב"ם שם שהמכה את חבירו "דרך ניציון" עובר בלא תעשה. ולכאורה גם כאן יש התגברות, הכנעה ורצון לנצח. אלא שנראה לחלק:דרך ניציון פירושה פגיעה מתוך כעס, השפלה ורצון להזיק.אבל אימון מבוקר, שמטרתו חיזוק, תרגול והגנה – אינו בכלל זה. ומכל מקום, אם בפועל האימון נהפך לעימות של אגו, תחרות של פגיעה או רצון להזיק – חוזר עליו האיסור הראשון, שאין זה עוד אימון אלא מריבה. עוד יש לדון מצד חובל בעצמו, שהרי האדם מכניס את עצמו למצב של פגיעה. וגם בזה יש קושי, שהרי הרמב"ם כלל באיסור גם חבלה בעצמו. ונראה שגם כאן יש לחלק:אין איסור בכל פגיעה, אלא בחבלה של השחתה. אבל פגיעה שיש בה צורך – כגון רפואה, חיזוק הגוף או הכשרה להגנה – אינה בכלל אותו איסור. ובפרט בזמננו, שיש ערך ליכולת להגן על הגוף ועל הנפש, יש לראות באימונים אלו גם צד של שמירה ולא של פגיעה, כל זמן שהם נעשים במידה ובזהירות. אמנם גם בזה צריך גבול ברור: אין מדובר אלא בסיכון סביר, ולא במקום שיש חבלות קשות או סכנה ממשית. ונמצא לפי זה, שאין ההיתר עומד על מחילה, אלא על כך שכל זמן שהמעשה מוגדר כאימון מבוקר – אין הוא מוגדר כמעשה חבלה כלל. וכאשר הוא נהפך לפגיעה עצמה – חוזר לאיסורו. דברים אלו מתיישבים היטב עם שני דיני השולחן ערוך:סימן תכ"א סעיף ה' – בשנים שנתאבקו, ששם מדובר בפגיעה הנגררת מהמעשה;וסימן תכ"א סעיף י"ב – בדין "סמא את עיני", ששם הפגיעה היא עצם המעשה. ונראה לומר בזה יסוד חשוב: לא כל פגיעה בגוף מוגדרת בהלכה כ"חבלה" האסורה. כאשר אדם פוגע בחבירו דרך השחתה או מתוך כעס – זהו מעשה האסור בתורה. אך כאשר מדובר בפעולה מוסכמת שיש לה מטרה אחרת, כגון אימון גופני או תרגול, והפגיעה אינה המטרה אלא תוצאה נלווית ומקובלת – הגדרת המעשה משתנה. אין זה מעשה של היזק, אלא פעולה גופנית שיש בה תועלת, והפגיעה הנגרמת בה נכללת בגדר הפעולה עצמה. דבר זה דומה למה שמצינו בדברי הפוסקים לגבי מצבים שבהם אדם נכנס מדעתו לפעילות שיש בה סיכון מסוים, כגון משחקים או פעילויות גופניות, שאז נחשב הדבר כאילו קיבל על עצמו את הסיכון, ואין לדון כל פגיעה כהיזק רגיל. ולפי זה נראה שכל עוד מדובר בפעילות מסודרת, שיש לה כללים ברורים, כמו אימון קרב מגע או האבקות במסגרת מוגדרת, ויש הסכמה מלאה של המשתתפים, אין להגדיר את המעשה כחבלה האסורה, אלא כפעולה גופנית מותרת שיש בה סיכון מסוים המקובל על העוסקים בה. אמנם יש להדגיש תנאי יסודי: כל ההיתר הזה נאמר רק כאשר פועלים בתוך גבולות הפעילות המקובלת. אבל אם אחד מן הצדדים חורג מן הכללים, או פועל מתוך כעס ורצון להזיק, חוזר הדין למקומו, ונחשב הדבר כחובל בחבירו, וחייב גם בתשלומים וגם מצד האיסור. ולכן העיקר להלכה , שמותר לעסוק בקרב מגע, האבקות וכיוצא בזה, כאשר הדבר נעשה במסגרת מסודרת עם כללים ברורים, מתוך הסכמה מלאה של המשתתפים, ובמטרה של אימון ולא של פגיעה, ותוך שמירה על גבולות סבירים של זהירות. אך כאשר יש חריגה מן הכללים, או כוונה להזיק, או סכנה משמעותית – הדבר אסור וחוזר לדיני חובל האמורים בתורה. ואין לדון מעשים אלו רק מצד עצם הפגיעה, אלא לפי הגדרת המעשה כולו: אם הוא דרך השחתה – אסור; ואם הוא דרך אימון מוסכם שיש בו תועלת – יש מקום להתירו על פי דברי הפוסקים. נסכם: ההיתר אינו על עצם המכה, אלא על הגדרת המעשה כולו — שכל זמן שהוא אימון מבוקר, אין כאן מעשה חבלה; וכשהוא נהפך לעימות — חוזר לאיסורו הראשון. מעשה יפה בעניין זה.... סיפר אחד מגדולי ראשי הישיבות על תלמיד שהיה מצטיין מאוד בלחימה ובקרבות ספורט. גופו היה חזק, תגובתו מהירה, והוא היה מנצח בכל אימון. אך עם כל כוחו, היה בו קושי פנימי: כל מאבק קטן, כל הערה, היה מיד הופך אצלו לעימות. הוא ידע להילחם – אבל לא ידע לעצור. פעם קרא לו ראש הישיבה ואמר לו:"אתה חושב שכוח זה לדעת להכות. אני אומר לך שכוח זה לדעת לא להכות. מי שצריך להוכיח את כוחו – עדיין חלש. אבל מי שיכול להבליג – הוא החזק באמת." עברו שנים, ואותו תלמיד סיפר:"כל עוד הייתי בזירה – חשבתי שאני שולט. אבל רק כשהצלחתי לעצור את עצמי מחוץ לזירה – הבנתי מה זה שליטה." ועל זה עומדת האמת הפשוטה:ההלכה מתירה את עצם האימון כאשר הוא נעשה בדרך נכונה ומבוקרת, אבל האדם נמדד בסופו של דבר לא בכוח שהוא מפעיל – אלא בכוח שהוא יודע לרסן. וזו הנקודה שמבדילה בין כוח של גוף, לבין כוח של תורה.