איך מעירים למישהו בלי לדקור לו את הלב
השאלה
כבוד הרב, לפעמים אני באמת צריך להעיר למישהו. לילד, בן זוג, חבר, תלמיד. אבל אני מפחד שהביקורת שלי תכאיב יותר מדי, או שתגרום לו להיסגר. איך אפשר לומר דבר שצריך להיאמר בלי להפוך אותו לדקירה?
התשובה
ידידי אהובי, שלום וברכה. יש מוסר השכל גדול מן הדרך שבה רופא מזריק זריקה. גם כאשר מוכרחים לדקור, הוא אינו עושה זאת בפראות. הוא מכין את המקום, בודק שהכול נקי, מזריק בזהירות, ובסוף מניח צמר גפן רך שמרגיע את מקום הדקירה. כך גם בתוכחה ובביקורת. אם עומדים לדקור את הזולת, צריך לבדוק תחילה האם הוא מסוגל לקבל. האם הוא במצב רגשי קשוב? האם זו השעה הנכונה? האם הדברים נאמרים מתוך אהבה או מתוך עצבים? האם לאחר הביקורת יש גם רכות שתעזור לו להתאושש? אין להנחית ביקורת בהפתעה. אין מרצין לו לאדם בשעת כעסו, וכל שכן שאין מוכיחים אותו בזמן שבו הוא אינו מסוגל לשמוע. ביקורת שאינה נאמרת בכלי נכון עלולה להחמיר את המצב. אבל ביקורת שיש בה עדינות, הכנה ורוך, יכולה להפוך לכלי של תיקון. יהי רצון שתזכה למילים מדויקות: כאלה שאומרות אמת, אבל משאירות בלב מקום לנשום. לעיון בהרחבה בנושא זה עיין בספר "לך אמר ליבי", עמודים 95-97